מרדכי (מוטי), בן שרה וקלמן, נולד ביום ו' בתמוז תש"ד (27.6.1944) בארגנטינה. כשהיה בן שש עלה עם משפחתו לארץ. המשפחה התיישבה בקיבוץ אילון, ושם עברו על מוטי שנות ילדותו ובגרותו. את לימודיו עשה ככל ילדי הקיבוץ – תחילה בבית-הספר היסודי של הקיבוץ, ואחרי-כן במוסד החינוכי – התיכון האזורי. סיפרו עליו חבריו לקבוצת "רימון": "מוטי היה מסוגר. כלפי חוץ נראה פשוט וחסר בעיות, ומה שהתרחש אצלו בפנים קשה היה לנחש. היו לו כישרונות במקצועות הריאליים, אך כשהיינו צריכים לכתוב חיבור בהומניסטיקה, מוטי היה עושה את זה בעשר דקות ועוד מקבל "טוב מאוד". הייתה בו איזו יסודיות, שאיפה לשלמות ויכולת לשלמות בלתי מובנות. הכל עשה בשקט, בשלווה ובהצלחה רבה. כאשר נתפס לנושא מסוים, נתפס לו ללא וותרנות, אך לעולם לא על חשבון אחרים. לכן לא הרגישו במידת ההחלטיות הטמונה בו. הייתה בו גם התלהבות פנימית בלתי מצויה. כלפי חוץ לא הפגין לא התלהבות ולא עליונות, אם כי בשטחים רבים היה הרבה מעל האחרים, אך מי שהכירו היטב ידע על החום הפנימי שבו. רק חיוכו הסגיר לעתים את הנפש הרגישה". מרדכי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1963 והוצב לחיל התותחנים. לאחר סיום הטירונות עבר קורס מפקדי כיתות חי"ר, קורס קצינים, קורס קציני תותחנים, קורס קציני מודיעין, קורס צניחה קורס מפקדי סוללת שדה וקורס פקחי-אויר. בחוות דעת מפקדיו עליו נאמר: "קצין מעולה, בעל רצון רב לשרת את היחידה ואת צה"ל, מתנדב לכל תפקיד, מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו. בעל יזמה, מלא מרץ, בעל ביטחון עצמי ומתמצא היטב בחומר". סיפרו עליו חבריו ליחידה: "כלפי חוץ היית רואה רק אדישות, כאילו הוא מזלזל, אבל כשצריך היה לעשות משהו…? בתרגילים שהיה צריך ללכת ברגל, סחב לבדו את החגור והנשק, למרות שהיה קשר מוקצב לכל קצין קישור. זה מה שאיפיין את הגישה שלו לדברים – לעשות אותם בעצמו. הוא היה צנוע מאוד וטוב לב מאין כמוהו. לא היו לו יריבים. על מוטי למעשה אפשר לספר רק טובות. אהבו את הבחור, נעים היה לחיות אתו וכולנו היינו ידידיו. אם כי היה אינדיווידואליסט מובהק, השתדל להיות אחד מהחבר'ה. הוא חי אתם – מין דמות אבהית, שאפשר להניח ראש על כתפה. מה שהיה מפליא אצלו, זה המעבר מתפקיד לתפקיד. מתפקיד של קצין קישור עבר לתפקיד של קצין מודיעין ולאחר מכן התחלף במפקד סוללה. בשבילו היו המעברים האלו טבעיים והוא נכנס לכל תפקיד כבעל ניסיון ותיק. מי שהייתה לו בעייה, מצא תמיד את מוטי עם לב פתוח, מאמין לכל אחד, עד שלפעמים היה צריך לומר לו: "אל תהיה תמים כל כך, מפני שלפעמים, יש כאלה שמסבנים". והוא היה עונה: "כל עוד אני לא יודע, וכל עוד אני לא רואה, אני מאמין לכל אחד". וזו הייתה דרכו – ולא מתוך תמימות, אלא משום שהעניק קרדיט לאנשים". בראשית מאי 1966 סיים מוטי את שירות החובה ושב לקיבוץ, שם עבד במפעל למכונות חקלאיות כמסגר. מלבד עיסוקו כמסגר, עסק בשטחים ריאליים כמו מכניקה עדינה, אלקטרוניקה ועוד. היה לו כישרון טבעי בתחומים האלו. בשנת 1969 נשא לאישה את חברתו עמליה, ולזוג הצעיר נולד בן, שקראו שמו עוז. בשנת 1971 החל ללמוד במכינה לקראת לימודים סדירים בטכניון. את לימודיו אלה לא הספיק להשלים. על מוטי כאב וכבעל סיפרו מיודעיו. סיפרה ציפי: "את מוטי היכרתי לראשונה דרך עוז, בנו. הוא היה מאוהב בבן הקטן. עם כל צניעותו שלו, מבנו לא חסך שבחים. הוא תמיד נהג לומר: 'יש לי ילד כזה נהדר. ראית פעם ילד כזה?'". ענת: "עוצמת הרגשות שלו כלפי עוז היתה כל כך חזקה, שהיה קשה לו לבטא זאת. אחת הסיבות שדחה את התחלת לימודיו, הייתה שקשה היה לו להיפרד מהילד". סיפרה עמליה אשתו: "מוטי היה תמיד אתי. אני ידעתי שתמיד הוא אתי – עם השקט הזה שלו ואמונת החיים הנפלאה שהייתה בו, והכוח שהיה אצור בשלווה". במלחמת יום-הכיפורים שירת כמפקד סוללה בחזית רמת הגולן. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) נפגע בהפגזה של האויב ונפל. סיפרו חבריו: "לאחר שנפל המטח הראשון ומוטי היה פצוע מריקושטים בראש, אמר לנו: 'סעו, אני אשאר פה ואדאג לכולם'. הוא הלך ברגל לתחנת הנפגעים. יכול היה להתפנות. הוא לא עשה זאת, כי ידע שנשארו בשטח עוד הרבה חבר'ה. הוא ניגש לכל פצוע שצעק ועודד אותו. אחר כך הגיע בעצמו לתחנה. לחובש ולרופא אמר: 'עזבו אותי. אני בסדר. טפלו באחרים'. אחר כך כבר לא היה במי לטפל". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ אילון. השאיר אחריו אישה ובן, אב, אם, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מוטי היה אהוב על מפקדיו ועל פקודיו. חביבותו ויושרו העמידוהו בשורה הראשונה של מפקדי הגדוד. עם נופלו אבד לנו קצין מצטיין;" כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "מפקדיו הגדירוהו כקצין טוב, מתנדב לכל תפקיד, יעיל, מסור, אחראי, עצמאי ובעל יזמה. מרדכי היה אהוב על הכל". המשפחה הוציאה לאור לזכרו חוברת ובה מדברי חברים על דמותו ולקט ממכתביו.
