מדברי, נעמי

בת מרים ושלמה, נולדה ביום י"ב בחשוון תרפ"ח (7.11.1927) בקיבוץ תל יוסף. בהיותה בת שבע עזבו הוריה את הקיבוץ, אך עקב געגועיה לקיבוץ חזרו בטרם עברה שנה. נעמי למדה בבית- הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף וככל שבגרה, כן גבר בה הרצון ללמוד ולדעת. בהיותה בכיתה י' החליט הקיבוץ כי הנערים והנערות יעבדו יום עבודה שלם ולפי עדות אמה הדבר העציב את נעמי כי היא ידעה שטרם למדה די. נחמתה הגיעה דווקא מהעבודה; בבית-הילדים הרגישה כי זהו ייעודה ובזאת חשו גם הילדים, ההורים והמחנכים. נעמי נשלחה לסמינר הקיבוצים ביגור; גם כאן עשתה חיל בלימודיה וספגה כל שניתן היה: אמנות וציור, מחול ואסתטיקה ומעל לכל – הבנה ואהבה לילד. על אף גילה הצעיר סברה כי: "אם אני מתפעלת מדבר יפה, אם אני חיה את הטוב והטהור ומוסרת זאת לילדים, הם בוודאי יאהבו אותו כמוני". ועוד אמרה: "יש לאפשר לילד חופש בלתי מוגבל בחייו ובמשחקי ילדותו; מן ההכרח לספק לו כלים שיהיו לפי רוחו, יתאימו לאופיו ויספקו את יצריו הסואנים והיוצרים כאחד. אין לכפות עליו דבר ואין להעביר אליו את המידות של הגדולים. יש לנצל את הקווים האופיניים של הילד לשם יצירת נפשו ועיצוב דמותו וכך יגדל ויהיה לאיש מועיל ויוצר". נעמי ידעה כי המחנכות הוותיקות בתל יוסף תתנגדנה לגישת החינוך שלה אך החליטה שזו תהיה דרכה בחינוך הדור הצעיר. ככל אנשי המשקים שסבלו ממחסור בידיים עובדות בכלל ובמחנכים בפרט, היתה נעמי מגויסת במסגרת ההגנה המרחבית ולא התגייסה לצבא. ביום א' באלול תש"ח (5.9.1948), בשעה שנסעה לבקר את חברה אפרים, עלתה המכונית על מוקש. היא נפצעה אנושות ונפטרה כעבור שעות אחדות בבית-החולים בעפולה. נעמי הובאה למנוחת-עולמים בבית- הקברות בתל יוסף. הניחה אחריה הורים ואח צעיר. דמותה המיוחדת הונצחה בספר "לדמותם" בהוצאת תל יוסף, תש"י.