מדאר (פרשטמן), אורטל

בנם של חנה וידידיה. אורטל נולד בנס ציונה בא' באב תש"ם (14.7.1980), ילד תשיעי במשפחה בת עשרה ילדים. אורטל נולד בבוקר ערפילי, מספרים הוריו, ושמו נבחר על ידי האחות הבכורה רונית כשילוב של אור וטל. ילדת הזקונים יערה נולדה תשעה חודשים אחריו, והשניים גדלו יחד כתאומים. שנותיו הראשונות של אורטל עברו בנס ציונה, והא נשלח לגן דתי ולבית ספר יסודי של חב"ד, מקום בו ניתן חינוך קפדני ואישי. כשסיים כיתה ב' עבר אורטל ללמוד בחינוך הממלכתי ולמד בבית הספר היסודי "בן צבי" ובחטיבת הביניים "גולדה מאיר" ביישוב. בסיום כיתה ט' המשיך לתיכון "אורט" בלוד, אותו סיים במגמת תקשורת. בגיל צעיר מאוד אורטל בלט בשפה גבוהה ועשירה, והוריו מספרים שלמטלפן ששאל אם אימו בבית היה עונה "כמדומני שלא, אך עלי לבדוק". בהגיעו לבית ספר, כבר בכיתה א' הוא הוכר כתלמיד מצטיין. הוא למד לקרוא בתוך חודש, אך הוריו סירבו להצעה להקפיצו לכיתה ב'. מרגע שלמד לקרוא אורטל קרא כל מה שהניח עליו את ידו, אפילו ספר טלפונים. בכיתה ב' כבר קרא ספרים למבוגרים כמו "קדמת עדן", ולא פעם קרה שהוא ננעל בספרייה אחרי שהתחבא בין מדפי הספרים והיו צריכים לקרוא לספרנית לחלצו. בבית המשיך אורטל לקרוא גם מתחת לשמיכה, לעתים לאור גפרור. באותן שנים היה אורטל ילד של בית שכל עולמו הקריאה. גם כשחברים קראו לו לשחק ואימו אישרה שייצא הוא העדיף להישאר בבית ולהמשיך לקרוא. עד מהרה התברר שאורטל ניחן בזיכרון פנומנלי, הוא זכר כל מה שקרא וידע לאתר היכן קרא זאת. מגיל צעיר אורטל כתב יומן אישי בו פירט את מחשבותיו ודעותיו, פעמים רבות במשפטים קצרים ובשירים. בשירו "אמרו לכם כבר …", מספרים הוריו, הוא ניבא את העומד לקרות, ועל כן היו מי שקראו לו בעל הח"ן (חוכמת הנסתר). כך כתב אורטל ביומנו על הקשר בין הספר לנפש: "הספרים היו אנשים בשבילי. אולם הספר הטוב ביותר לא יראה את נפשו של אדם, וגם הציור הטוב ביותר לא יראה את פניו של אדם, והסרט הטוב ביותר לא יגלה צעדיו של אדם, והשיר הטוב ביותר לא ישמיע את קולו. הפסיכולוג הוא תייר בנפשו של אדם. האמת היא בסך הכול כיסוי לאמת אחרת – וכן הלאה. השינה היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו למסע בזמן ובנפש האדם. רק פחדן יראה באמת אכזריות ובשקר מקלט. אדם ה'שורף גשרים' הוא אדם הפוחד שעברו ירדוף אחריו. אדם המקיף עצמו באמת הוא אדם המוקף ביטחון. השקר הוא מנעול – וכל חייך תחשוש מהגנב שיפרוץ את המנעול". אורטל אהב מאוד טבע ובעלי חיים. בבית היו תמיד כלב או שניים, חתולים, דגים, ארנבות, אוגרים ותוכים. גם עכבישים, שאורטל עקב אחרי התפתחות קוריהם, גדלו בבית. פעם הביא אורטל נחש הביתה, אך זה הוצא החוצה באותו יום. בשנות בית הספר היסודי לא היה לאורטל כושר גופני גבוה ולא מיומנויות טיפוס, כך קרה שבגיל שמונה הוא נפל מגג של מקלט ציבורי ואיבד הכרה. כשפונה באמבולנס הוא בירר לפני כן שהפציעה דוחה שבת, וזכר לבקש שיביאו לו מהבית תהילים וסידור תפילה. לחובשים הסביר שניצל בזכות תרומה יומית של עשר אגורות לצדקה, עליה הקפיד. מהפציעה הוא נותר עם סדק בגולגולת. בשנות התיכון אורטל פיתח גוף שרירי לתלפיות, אחרי שעשה אימוני כושר גופני באמצעים ביתיים ופשוטים, למשל – הניח בארונו אבני שפה של מדרכה לצורך תרגילי בטן. את האבנים הוא העלה מהרחוב ברגל תשע קומות, כך עלה וירד במדרגות מדי יום. בתיכון אורטל התערה בחברה והירבה לבלות בחבורה קבועה של בנים ובנות, להם עזר מאוד בלימודים. הוא היה לפעיל במועצת התלמידים, נבחר ליושב ראש ובזכותו הותקנו מזגנים בבית הספר. אורטל אף היה פעיל ברמה הארצית של מועצת התלמידים. בשעות הפנאי הוא התנדב באל-סם, עזר לקשישים בעריכת קניות לשבת וברכישת תרופות, ועזר לנזקקים בשירותי בייביסיטר. חלק מפעילותו נחשפה למשפחתו רק אחרי נפילתו. בנוסף לכל פעילויותיו עבד אורטל אחרי הלימודים בהתקנת פרגולות, מימן את עצמו ואף סייע לאחרים. סיפרה מנהלת בית ספר "אורט" בו למד אורטל: "הכרתי אותך כאשר הגעת אלינו לכיתה י' ואף הפכתי להיות המחנכת שלך בכיתה זו. מיד הבחנתי באינטליגנציה המיוחדת שלך. היית מין פרופסור מפוזר, פילוסוף. אהבת לקרוא ספרים, ולא פעם הצעת לי לקרוא ספר שהתלהבת ממנו. ואני כמורה לספרות שלך הייתי נפעמת כל פעם מחדש … היו בינינו לא מעט שיחות נפש, ובכל פעם שהשיחה הסתיימה יצאתי עם הרגשה שלמדתי ממך משהו … ראיתי זאת כמחמאה בכל פעם שפנית אלי להתייעץ כבן אדם, ולאו דווקא כמנהלת בית הספר". ביומנו כתב אורטל על התלבטויותיו: "לפעמים קשה יותר למצוא את השאלה מאשר התשובה … כל פתרון הוא בעיה. אין פתרונות מוחלטים – יש רק בעיות חדשות". ועוד כתב, על אהבה ורגש: "האהבה היא אידיאל, כמו האמת והחיים, ולכן לא נוכל אף פעם לממשה … רוב הנשים גורמות לי לשאיפות, אולם מעטות יגרמו לי לממש אותן … כמו שלסיני קשה לכתוב עברית, כך קשה לגבר להבין אישה … היו זמנים בהם האנשים חשבו שרגשות באים מהלב, היום 'יודעים' שרגשות באים מהמוח. מעניין אם עוד זמן מה מישהו ישכב על המיטה ויכתוב: 'היו זמנים בהם האנשים חשבו שרגשות באים מהמוח, היום יודעים שרגשות באים מהשערות …'". אורטל היה נער אדיב וצנוע, דובר אמת ודורש אמת, שתמיד אהב לתת ולעזור. "ככל שבני האדם יעשו יותר טוב, הם יתקדמו מהר יותר", כתב ביומנו. בכל מקום אליו הגיע נוכחותו בלטה והשרתה אור ושמחה סביב. הוא היה דעתן, בעל עמדה בכל נושא, אשר ידע להקשיב, לייעץ ולעזור – וחבריו מעידים שלא ידע לאכזב. ביומנו כתב: "בתקשורת, רובה של האחריות מוטלת על הצד של המקשיב". אורטל היה אדם אופטימי, שבכל דבר ידע לראות את חצי הכוס המלאה. מעולם לא חש חוסר אונים או איבד תקווה. המוטו שלו היה, מעידים החברים: "מה שלא הורג אותך – מחזק אותך". ביומנו כתב: "התקווה היא כל מה שיש לבני האדם – אסור לאבדה … המתנה הכי גדולה שקיבלתי היא יום המחרת … הכוח החזק ביותר בי הוא הכוח הפנימי שלי … אל תוותר על משהו טוב, אלא בשביל משהו יותר טוב. מי ייתן ותהיה לך התבונה להבחין". חלומו של אורטל היה לצבוע את העולם בכחול, סמל הרוגע והשלווה. מיטל, חברה של אורטל, סיפרה: "כל מקום בו נמצא אורטל היה מואר בחיוכו הרחב ובצחוקו המתגלגל, שסחף כל אחד. אורטל היה מוכשר, יצירתי ומיוחד בדרך משלו, נהג לומר לי 'אל תחפשי דרך עיני אחרים את מה שבך'. כל דבר שהחליט לעשות נעשה בצורה המיוחדת והמושלמת ביותר … אורטל אהב את כולם וכל מי שהכיר אהב אותו. בכל אדם ידע אורטל למצוא משהו שמיוחד רק לו, ידע לפרגן ולתת הרגשה טובה … אורטל היה לי לחבר טוב וידיד נפש שאין כמוהו". כתבה אלה, ידידה של אורטל: "… אני זוכרת איך ציון אמר לי עליך פעם שאתה הבן אדם הכי חכם שהוא מכיר, ואיך הוא היה בוטח בך בעיניים עצומות … כבר אז רציתי להכיר אותך מקרוב יותר, להיות בקרבתך על מנת שאוכל לקבל קצת מהידע שלך, ללמוד תיאוריות חיים חדשות ולשמוע דבריך החכמים". באחד משיריו, שנקרא "עולמות שונים", כתב אורטל: "דמעתי נופלת מעיני על הדף / משאירה עליו נתיב של דיו מחוק. / דמעות זולגות מעינייך על פנייך / משאירות עליהן שביל של איפור מחוק. / אני כוכב שמסתובב סביב כוכב / את כוכב שמסתובב סביב כוכב … אחר. / אני חי לפעמים, את מתה לפעמים / אבל את ואני מאוחדים על ידי השוני / כי אנחנו עולמות שונים / את לא אמורה לעשות כלום." ביומנו כתב, אחרי אחד משיריו: "משורר רואה את העולם כשיר, אולם בני האדם בשאיפתם להרוס מנתחים את שירו/שיריו ובתיו למוטיבים, מיני אפיונים, דלתות וסוגרים, והורסים את כוונות התבטאותו של המשורר". אורטל התגייס לצה"ל ביום 11.7.1999 ושובץ לחיל חימוש. אחרי הכשרה מקצועית הגיע בראשית שנת 2000 ליחידת חימוש מרחבית דרום, שם השתלב כמאחזק ציוד הנדסי רב-מערכתי והידראולי בסדנת רק"מ (רכב קרבי משוריין). מספר מפקדו, אלוף משנה שחר: "בפרק הזמן הקצר יחסית לשהותו ביחידה ניתן היה להתרשם מאופיו וגישתו החיובית לחיים בכלל, ולשירות הצבאי בפרט. בשני מפגשים שונים שהיו ביני לבין אורטל, ועל פי שיחות עם מפקדיו וחבריו ליחידה, למדתי על רצונו לתרום ולהתקדם במסגרת השירות הצבאי תוך הפגנת מוטיבציה להשתלב ולהגיע להישגים. באופיו בלט אורטל בחוש ההומור, המעורבות, התבונה והאכפתיות לנעשה בסביבתו, והיה לרוח החיה בין חבריו". אורטל נפל בעת שירותו ביום י"ג באדר ב' תש"ס (20.3.2000), בתאונת דרכים בחולון. בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. הותיר הורים ותשעה אחים ואחיות רונית, בועז ותהילה מנישואיו הראשונים של אביו, ערן ויניב מנישואיה הראשונים של אימו, ואחיו המשותפים עודד, אביעד-אביגדור, רחל-צמרת ויערה. אורטל הועלה לאחר מותו לדרגת רב-טוראי. אחותו הצעירה של אורטל, יערה, כתבה ימים אחדים אחרי נפילתו: "… כל מה שנותר לי לעשות / זה להיזכר בכל הזיכרונות / כל כך מהר הלכת / ואותי לבד השארת / לבקש סליחה ממך לא ביקשתי / ולבכות על קברך בכיתי / אבל כל זה לא יעזור / כי כבר אתה אלי לא תחזור / בכיתי ובכיתי וזה לא עזר / התפללתי והתפללתי וליבי נשבר". חמישה חודשים אחרי הנפילה כתבה יערה: "לצבא התגייסתי, ואתה איתי / בטירונות צחקתי, ורק עליך חשבתי / בקורס בכיתי, ואותך יחד איתי רציתי … // תמיד מרגישה אותך בתוך תוכי / ובכותל הרגשתי אותך יחד איתי / נישקתי את קירות הכותל / על קברך פרחים הוא שותל / הוא האלוהים שאותך לקח / והלב עם הזמן בחיים לא ישכח". צמרת, אחות של אורטל, כתבה: "… אתה לא מזמן הלכת / ואותי לבד השארת / אני כבאר חסר ממים / אני כציפור ללא כנפיים / עיני יבשו מדמעות / אורטלי, עד מתי עלי לבכות? / לעולם לא תחזור / בליבי השארת חור / עכשיו הכד בלי שושנים / לך אני נותנת את כל הפרחים / הנחתי אותם בערימה של חול / אותך אוהב יותר מכול". כתב ויקטור, חבר של אורטל: "היה לי חבר שכולו היה מוח / היה לי חבר שהיה לו גם כוח / תמיד עמל ועזר לאחרים / אך לעצמו לא ידע מנוח … // אתה נלקחת כמו מלאך / השארת עקבות שלעולם לא נשכח / כמו פינקי והמוח את העולם ניסית לכבוש / אורטל, היית עדין ותהיה קדוש. // לקחו אותך להיות מלאך, כדי שתוכל לעזור לאחרים כמו שרק אתה יודע". במלאת אחד-עשר חודשים לנפילת אורטל הפיקה המשפחה ספר עם קטעים מיומנו האישי, שכותרתו: "ליקירי. כל מה שרציתי לומר ולא הספקתי … מוגש בשם אורטל". בספר הגיגים ושירים רבים שכתב אורטל בנושאים מגוונים, ובפתח הספר כתבה אימו חנה: "לאורטל. אני מקדישה לך את הספר על כל כתביך, שיריך ורשימותיך. אני יודעת שלא משנה איפה אתה, אתה שומע אותי ואת תפילותי ויבוא הרגע הנכון שתיתן לי אות וסימן ששמעת אותי. אני אוהבת אותך ובכל רגע דקה ושעה אני מתגעגעת, עם כל יום שעובר וחולף. הזמן אינו מקהה את הכאב והגעגועים, הוא רק מגביר אותם". באחד הקטעים ביומנו כתב אורטל: "היום ראיתי כל כך הרבה אנשים, והם כולם יפים. הם כולם אוהבים לאהוב את האוהב. היופי שבאנשים האלה, כלומר יופי ייחודי, הוא שהם לא מודעים לו. היופי שלהם נחשל בטבעיות, כדבר ברור מאליו. אבל מבין כל האנשים האלו בלט אדם אחד, כוורד אדום בדשא שוטה, ורד שהיית רוצה לקוטפו ולאמצו אל ליבך. ורד שכולו טהור. למרות שלוורד הזה יש הכול אני חושש שהחורף ישמידו, יגרום לו לקמול ולאבד מחינו. אסור שזה יקרה". ברשת פייסבוק הקימה המשפחה דף על שם אורטל, ובו תמונות רבות שלו מילדות ועד צבא. באתר עמותת חיל חימוש באינטרנט יש עמוד לזכר אורטל ובו קטעי יומן נוספים שלו, וכן תמונותיו עם בני משפחה וחברים.