מגנג’י, בנימין (“בני”)

בן יצחק ומיסה. נולד ביום ט"ו במרחשון תשי"א (26.10.1950) במושב חצב. ככל נערי המושב היה שומע מפי ההורים סיפורים על תלאות הגלות הארוכה ועל פוגרום ביהודים שאירע בשנת 1945 בלוב ומפי חברים, בני יוצאי אירופה, שמע על מחנות ההשמדה והשואה. הוא נשבע, יחד עם חבריו, כי כזאת לא תהיה שוב. צמיחת נערי המושב כולם חושלה בין מבצע קדש לבין מלחמת ששת הימים, ובנימין אף הוא גדל והפך לנער חסון. הוא למד בבית-הספר היסודי במושב. כאשר התבגר מעט, היה עובד במשק של ההורים במשך כל שעות היום ושעות פנאי מרובות לא היו לו. בשעות הפנאי המעטות אהב לשוחח עם חבריו ולהחליף דיעות ובערבים היה נוהג לקרוא. בלילות שבת ובחגים היה נפגש עם חבריו במסיבות. מטבע ברייתו היה נער שקט חייכן וביישן. הוא היה נחמה לאביו החולני, כשהופיע לפניו והוא חסון ויפה וגם עזרתו במשק הייתה משמחת את לב אביו. עד ליום גיוסו לא היה יוצא את הבית ונשאר לסעוד את אביו החולה. הוא גויס לצה"ל בשנת 1969. כאשר יצא לדרכו נפרדו ממנו כל בני הבית בברכות ומעיני אביו זלגו דמעות. רק בנימין צחק לכולם. "מה הבכי?" שאל, ויצא לדרך. כאשר בא לחופשות הביתה לא היה מרבה לספר על חוויותיו בצבא ועל שאלות ההורים והשכנים "מה נשמע שם?" היה עונה בחיוך, במילים קטועות ואומר: "זה בסדר! כבר אחרי הפעולה", אך לא יותר. בכל חופשה שבילה בבית היה פושט מדיו, עולה על הטרקטור ויוצא לעבודה במשק. בין חופשה לחופשה היה דואג שיהיה די מספוא לבעלי החיים ברפת ושאביו לא יעבוד קשה. כשהיה שב לביתו בשבתות, נהג לבקר בבית-הכנסת ולשוחח עם חבריו על ענייני צבא. בנימין היה מקשיב בהנאה ובחיוך זוהר אל כל המשוחח עמו. לאחר חליבת הפרות, היו רואים אותו אנשי המושב לבוש במדיו ונושא את נשקו ועוזר בהובלת החלב למחלבה. רק אז היה יוצא לכביש כדי לנסוע לבסיס. פעילותו בצבא היתה עניפה והשתרעה לכל אורכה ורוחבה של ישראל: ממעוזי התעלה עד לצוקי רמת הגולן. ביום ג' בתמוז תש"ל (7.7.1970), נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים במושב בו נולד.