מגן (מוצנוב), צבי (“צביקה”)

בן משה ושרה. נולד ביום י"ג בסיון תש"ו (1.2.1946) במושב עין-עירון. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בכרכור ובבית-הספר התיכון בחדרה, ועוד בהיותו תלמיד היתה לו השקפת-עולם רצופת אידיאלים של יושר, אחריות, אהבת האדם והמולדת. נטה לספרות. מגיל 12 ועד לגיוסו בצה"ל ביולי 1964 היה פעיל בהדרכת-נוער. עוד בילדותו התבלט בכשרונו לקשור קשרי ידידות. חוג-מכריו הלך וגדל והקשרים בינו לבינם הלכו ונתהדקו משנה לשנה. נסע לקורסים להכשרת מדריכי-נוער ותרם לא מעט להדרכת-הנוער במושב; דאג להם למועדון ולציודו כדי למלא תוכן את ערביהם הפנויים; אהבה מיוחדת היתה לו גם לטיולים ולמסעות (אל מדבר יהודה, לפרוזדור ירושלים, לגליל ולמרחבי הנגב) ואלה חיזקו את אהבתו לארץ על אהבת המולדת אמר באחד משיחותיו הארוכות: "זוהי אהבה הנרכשת לא על-ידי ישיבה בבית והתבוננות בתמונות-נוף אלא על-ידי הליכה ברגל בשבילי הארץ ותחושה בלתי-אמצעית של הנוף ומרחבי המולדת. בשעת גיוסו לא נמצא ראוי להיות חייל קרבי אך הוא לא השלים עם תפקיד של "ג'ובניק" בצבא ודרש בדיקה חדשה. כן נבדק שוב ושוב על-ידי רופאים עד שהצליח להביא אישור שגבו, אשר ממנו סבל, הוא בסדר. כך עלה בידו להגשים את רצונו ולהיספח לחיל-הצנחנים. אחרי שסיים קורס מ"כ וקורס-קצינים הגיע לדרגת סגן. השתתף בפעולות-תגמול אחדות ומפקדיו גמרו עליו את ההלל. מפגישה ראשונה, מעיד עליו מפקד- יחידתו, ברור היה שאפשר לסמוך עליו כי יעשה את המוטל עליו ואף למעלה מזה – ולא בתוקף פקודה אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה. שהעבודה חייבת להיעשות ביסודיות ובכל הלב. בשעה ששוחרר מהצבא (בינואר 1967) נרשם כסטודנט בפקולטה לרפואה באוניברסיטה בתל-אביב, כי אמר: "הצנחנים זקוקים לרופאים אך לא כל רופא הולך לצנחנים". מחשש שמא לא יתקבל לפקולטה לרפואה נרשם גם לארכיאולוגיה, כי באמצעותה קיווה לחקור את צפונות הנגב. בעצם ימי המתיחות שקדמו למלחמת ששת הימים ציפה כל הזמן לצו הגיוס. לא פעם נסע לגדודו באין קריאה או צו. במיבצע סמוע, לדוגמא, השתתף למרות שהיה בחופשה. ביום הגיוס הכללי אשר לפני מלחמת ששת הימים לא חיכה ויצא ליחידתו. "יש שקוראים ויש שהולכים", ענה לאמו כשהיא תמהה על כך; "אני הולך". בגלויה האחרונה להוריו יום לפני נפלו כתב בין השאר: "רק בקשה אחת לי אליכם: אל נא תיתפסו לרגשנות מופרזת. היו בטוחים וסמוכים שכוחו של צה"ל רב ועצום ושום מתנכל לא יוכל לו. המורל אצל החברה גבוה בצורה לא רגילה. הבטחון בנצחון הוא מוחלט. מי שחי את הדברים יודע מה רב כוחו ועצמתו של צה"ל, ומובן שאין שום פקפוק בפרקי ההיסטוריה המזהירים שצה"ל עומד לרשום הימים הקרובים". ולמחרת, ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), השתתף בקרב על שחרור ירושלים ונפל על גבעת התחמושת. על גילוי אומץ-לב ודביקות במטרה צוין לשבח על-ידי אלוף פיקוד-המרכז ובתעודת הצל"ש תואר מעשה הגבורה כדלהלן: צבי לחם כמפקד מחלקה בגדוד צנחנים ובעת הלחימה הסתער בראש מחלקתו ופרץ קדימה. כאשר נעצר הכוח על-יד הבונקר המבוצר פרץ הוא עצמו לעברו ובזרקו רמון מצא את מותו. הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. לוח-שיש הוצב לזכרו בעין עירון ולזכר עוד שלושה שנפלו. זכרו הועלה בחוברת שהוציא בית-הספר התיכון בחדרה. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור קרבו האחרון. גם בספרו של משה נתן "המלחמה על ירושלים" הוזכר שמו. תיאור הקרב הובא ב"ספר הגבורה" בהוצאת אגודת העיתונאים העבריים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן.