מגל (גולדנברג), דוד

דוד, בן חנה ומשה, מניצולי השואה, נולד ביום י"ד בכסלו תש"ט (16.12.1948) בקיבוץ גבת, ולמד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון במשק. הוא היה תלמיד מצטיין ומעולם לא נתקל בקשיים בלימודיו. בעיקר הצטיין בלימודי הפיסיקה והמתמטיקה, שבהם גילה עניין רב. מילדות התבלט דודו (כך כינוהו בחיבה כל מכריו) בשטח החברתי. הוא אהב לארגן פעולות חברה לבני גילו ותמיד היה מלא רעיונות חדשים בתחום הפעילות החברתית. דודו התעניין מאוד בכל אשר התרחש סביבו והצטיין ב"איכפתיות" שלו. לבו היה פתוח לכל אדם שבא עמו במגע. תמיד היה לו פנאי לזולת ומעולם לא סירב לעזור לאיש שביקש את עזרתו. מטבעו היה עקשן גדול והרבה מאוד לדרוש מעצמו בכל אשר עשה. כיוון שניחן בכישרונות רבים, הצליח להגשים כמעט את כל מאווייו וכל משימה שהציב לעצמו, סופה שהגשים אותה. דודו היה חבר בתנועת "הנוער העובד" בקיבוץ ושם למד לראשונה להעריך את כוחו כמדריך. שנים אחדות הדריך במסגרת זו את הצעירים והצליח מאוד בתפקיד החינוכי שנטל על עצמו. בכך ניצל גם את אהבתו לארץ ולנופיה. בזמן קצר, יחסית, הפך מומחה בידיעת הארץ ובטיולים הרבים שיזם, למד להכיר מקרוב את הארץ על פינותיה וחמודותיה. הוא הרבה גם להשתתף בחידונים בתחום ידיעת הארץ והפיק מתחביבו זה הנאה רבה. למרות פעלתנותו ועיסוקיו הרבים, מצא פנאי גם לעסוק בספורט. הוא ניחן בגוף חסון ובריא והיה בעל כוח רב, אף שלא תמיד היה מודע לעוצמתו. דודו היה בן מסור ואוהב להוריו. תמיד מצא זמן לביקור אצלם. מגיל צעיר היה דודו מודע למוראות השואה. הייסורים שעברו הוריו בגולה חזקו אותו בבחירת הדרך שקבע לעצמו בחיים, וגרמו להידוק קשריו עם הוריו ועם בני משפחתם, שנותרו חלקם בחוץ לארץ. דוד גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1966 והתנדב לחיל האוויר. לאחר שעמד בהצלחה במבחני המיון הראשונים, נתקבל לקורס הטיס בבית-הספר לטיסה של חיל האוויר. לאחר שסיים בהצלחה מלאה קורס זה, המשיך בקורס-טיס מתקדם, שבסיומו הוענקו לו כנפי טייס. למרות שהיה אינדיווידואליסט ומתקשה בקבלת מרות, ולמרות שלא אהב במיוחד את אורח החיים הצבאי, התבלט עד מהרה כאחד הקצינים הצעירים המוכשרים ביותר בטייסת שלו. עד מהרה ניתן בידיו התפקיד האחראי של קצין בטיחות-טיסות בסיסי והוא מילא אותו בהצלחה לא-רגילה. בהערכות מפקדיו באותה תקופה נאמר, שלא רק שהיה מסור ביותר לעניין הבטיחות, אלא שגם דאג ליזום פעולות ולקדם את הדבר ביחידתו. גם בתפקידו כקצין ניווט התגלה כבעל ידע מקצועי מושלם וכבעל כושר אלתור ויישום, ברגעים שנודעת חשיבות גורלית להחלטה מהירה. לפיכך המליץ מפקדו להאריך את שירות הקבע שלו בתשעה חודשים, כדי שיוכל להוסיף ולסיים קורס מדריכי-טיסה. אהבתו הגדולה של דודו הייתה משפחתו, שהקים עם חברתו אירית, במשק שבו גדלו והתחנכו שניהם. הוא אהב את הנוף ואת האנשים בקיבוץ ונקשר אליהם בקשרי חברות נאמנה. גם לאחר שעבר להתגורר עם אירית באחד מבסיסי חיל האוויר, לא שכח את המשק, וכעבור זמן לא רב חזר אליו לצמיתות. במסגרת שירות החובה, ואחר-כך גם בשירות הקבע, השתתף לא פעם בפעולות חילוץ נועזות של לוחמים, שנלכדו בשטח האויב. בהערכה על אחד ממעשיו כתב מפקד חיל האוויר: "הנני להביע לך את הערכתי על ביצוע החילוץ של ניצולים בפעולה מבצעית במפרץ סואץ, בהיותך טייס משנה באחד ממטוסי החילוץ. החילוץ בוצע תחת אש אויב ולמרות תקלות הקשר, תוך הסתייעות במטוס אחר. בכך גיליתם תושייה, התמדה ורוח צוות". לאחר שסיים את שירותו וחזר עם אורית לגבת, השתלב מיד בחיי המשק. הוא החל עובד במפעל לייצור צינורות מפלסטיק של הקיבוץ וחזר לארגן ערבי חברה והווי בשעות הפנאי שלו. הפעם ידע ששוב לא ינטוש את גבת. במלחמת יום-הכיפורים השתתף דודו תחילה בקרבות הבלימה בחזית הצפון ואחר-כך בקרבות הבלימה בסיני. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973), כשהשתתף כטייס בפטרול אווירי, נפגע מטוסו בטיל נ"מ והתרסק צפונית לאום חשיבה. דודו הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ גבת. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחות. הוריו וחברי קיבוצו הוציאו לאור חוברת לזכרו, שכלולים בה מכתבים של דודו ודברי חברים על דמותו.