בן שמחה (פרחה) וחיים. נולד ביום ט' באדר ב' תרפ"ז (13.3.1927) בפס שבמרוקו. יעקב היה השביעי מבין תשעה אחים, ונשא את שם סבו יעקב מאמאן, שעלה לירושלים ברגל עם אשתו בשנת 1922. הסב והסבתא נפטרו בארץ כעבור שנתיים מיום עלייתם ונקברו בהר הזיתים. כשהיה בן שש-עשרה סיים יעקב את לימודיו בבית הספר והפך למכונאי בעל חוש טכני מפותח. באותה שנה עזב את בית הוריו, נסע לרבאט ובזכות כישרונו יוצא הדופן לשפות רכש עד מהרה את השפה האנגלית, והחל לעבוד בשירות הצבא האמריקני כמתורגמן מצרפתית לאנגלית. בהיותו בן תשע-עשרה נשא את נפשו לציון והצטרף לתנועת "בני יהודה" במטרה לעלות ארצה. בשנת 1947 הגיע היום הגדול ויעקב יצא עם קבוצה של עולים, שצעדה ברגל לאלג'יר. לקראת ההפלגה לישראל רוכזו העולים במחנה מעפילים שפעל במסווה של מחנה נופש. ב-11 במאי 1947 עלה יעקב על אוניית המעפילים "יהודה הלוי" – הראשונה שהובילה מעפילים בלתי לגאליים מצפון אפריקה. "יהודה הלוי" הפליגה מאלג'יר ועל סיפונה 399 מעפילים מתוניס, מהאי ג'רבה, אך רובם ממרוקו, מקזבלנקה. כעבור למעלה משבועיים בים סוער, ב-31 במאי 1947, התקרבה האונייה אל חופי הארץ, אך אז הקיפו אותה חמש משחתות בריטיות, שתיים מהן נגחו בה וחיילים בריטים השתלטו עליה תוך התזת גז מדמיע על הנוסעים. הספינה נגררה לנמל חיפה והמעפילים הבריאים, ביניהם יעקב, גורשו למחנה מעפילים בקפריסין. תוך כחודשיים בקפריסין יעקב כבר שלט ביידיש, שפה אותה למד מהעולים מאירופה. כעבור עשרה חודשים במחנה המעצר, באפריל 1948, הגיע יעקב ארצה. הוא התרשם מאוד מן הארץ ומיושביה וציפה בקוצר רוח לימי שלווה שיבואו אחרי הניצחון במלחמת העצמאות. כשבועיים לאחר עלייתו ארצה, ב-21 באפריל 1948, גויס לפלמ"ח ונשלח לכפר הרֹא"ה להתארגנות ולאימונים עם חיילי גח"ל (גיוס חו"ל) נוספים, שכללו עולים רבים ממרוקו, וכונו "הצרפתים". כעבור חודש הועברו "הצרפתים" ל"מחנה יונה" ליד בית ליד, ששימש לריכוז כוח התגבורת שיועד לחטיבת "הראל". שפת הדיבור העיקרית בכוח זה הייתה יידיש. בכרטסת של יעקב שבה נדרש לרשום את השפות שהוא יודע ומדבר, ציין: צרפתית, עברית, אנגלית, יידיש. שלמה יצחקי, שהיה שותפו וחברו הקרוב של יעקב, סיפר עליו שבלט כבחור יפה תואר, חכם מאוד וכישרוני בקליטת שפות. בשעת לילה יצאו יותר משלושים מכוניות לכיוון ירושלים והתמקמו בסמוך לקיבוץ נחשון. הקרבות בלטרון לא אפשרו להם להתקדם רגלית לירושלים, לכן הם פנו מערבה והתאכסנו בבית החרושת לסכיני גילוח "אוקבה" בראשון לציון. מנקודה זו הם יצאו מדי ערב, ארבע פעמים, לכיוון לטרון וחזרו עם בוקר כלעומת שבאו. הכוח עבר לקיבוץ חולדה להתארגנות לקראת מעבר רגלי לירושלים כתגבורת לגדוד הרביעי, ולהכשרה צבאית קצרה שכללה מטווח ברובה צ'כי – חמישה כדורים לכל אחד. בלילה שבין ה-28 ל-29 במאי נסעה הפלוגה, שמנתה כ-150 איש, באחד-עשר אוטובוסים, כשעל כל אחד מהם מפקד פלמ"חניק. ציידו אותם ברובים צ'כיים חדשים, מאה כדורים לכל אחד ופגז 3 אינץ'. המחלקה "הצרפתית" הועברה לפיקודה של המ"מית (מפקדת מחלקה) גילה מכפר יהושע, שהובילה אותם ברגל לשער הגיא בתוואי בו נפרצה מאוחר יותר דרך בורמה. האוטובוסים הגיעו לקרבת הכפר בית ג'יז (במקום בו נמצא היום מושב בקוע). משם יצאה שיירת התגבורת ברגל והגיעה בשבת בבוקר ה-29 במאי לקריית ענבים. בקריית ענבים ישבו באותה תקופה שני גדודים של חטיבת "הראל". המחלקה "הצרפתית" הייתה אמורה להישאר בקיבוץ בתור מחלקת מצב. באותה שבת, אחרי שהתארגנו, יצאו המגויסים הטריים לכיוון מעלה החמישה כדי להתאמן. ב-30 במאי, בעת שיעור מרגמה בחצר בית פפרמן – בית ההבראה של מעלה החמישה – נפתחה על הקיבוץ הפגזה מגבעת הרדאר. אחד הפגזים נחת על אנשי המחלקה המתאמנת. ארבעה נפגעו, ביניהם יעקב שנפצע פצעים אנושים בבטנו. כאשר פינוהו על אלונקה לבית החולים "הדסה" בירושלים, הוא מסר את חגורתו הצבאית האמריקנית לגילה המפקדת לשמירה, והיא אכן שמרה עליה בקנאות ובחרדה. טוראי יעקב מאמאן מת מפצעיו בבית החולים "הדסה". הוא היה החלל היחידי של חטיבת הראל באותו יום. יעקב נפל בקרב במעלה החמישה ביום כ"א באייר תש"ח (30.5.1948), כשבעה שבועות בלבד לאחר עלייתו לארץ. בן עשרים ואחת היה בנפלו. יעקב הותיר אחריו הורים ושמונה אחים ואחיות. במסמכי החטיבה מצוין כי זוהה על ידי אנשי החטיבה בבית החולים. זה המסמך הרשמי האחרון שמתייחס ליעקב. לאחר מותו ניתן לו מספר צבאי והוא הובא למנוחות ב-2 ביוני 1948 בבית העלמין הזמני בשייח' באדר שבירושלים. על המצבה צוין בטעות השם ישראל מיר. ב-10 בספטמבר 1950 הועברו עצמותיו למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים ועל קברו הוקמה מצבה עם השם המוטעה. ברשומות בית החולים לא הופיע יעקב וכך גם ברשימות של "חברה קדישא", על כן לא היה ברור היכן נטמן. לאחר מותו של יעקב פנו חבריו לעובדיה אולשטיין, לוחם ישראלי שהיה עימם בקריית ענבים, וביקשו ממנו לכתוב מכתב להוריו של יעקב. המכתב מעולם לא הגיע להורים השכולים במרוקו, אך מחבּרו שמר את טיוטת המכתב: "לכבוד מר י' ממן ומשפחתו השכולה של חברנו יעקב ממן ז"ל. אנו, מספר חברים אשר הכרנו את יעקב מתחילת גיוסו ועד שעת נפלו במערכה, החלטנו לספר לכם את כל הידוע לנו על אודותיו ועל רגעיו האחרונים. באמצע חודש אפריל 1948 הופיע יעקב למחנה האימונים שהיה קיים אז ליד ישיבת כפר הרֹא"ה ושם התאמנו כחודש ימים. ב-24 במאי ניסינו לראשונה לעלות ירושלימה ברגל, אך לא הצלחנו כי התנהל אז הקרב הגדול על לטרון. אחר כך ב-28 במאי בלילה יצאנו שוב, הלכנו ברגל והגענו בשבת בבוקר לקריית ענבים. לאחר יום או יומיים, אינני זוכר בדיוק, עלינו לבית פפרמן … והיינו שם בתור מחלקת מצב. בשעת ההפגזה נפצע יעקב באופן קשה, איבד את הכרתו והועבר לבית חולים בירושלים לטיפול. שם נפטר למחרת בבוקר ונקבר, כפי הנראה בעיר בערך בין 31-30 במאי. פרטים מדויקים תוכלו להשיג במטה חטיבת 'הראל'. התעניינו נא למקום המצבה על ידי קצין העיר אצל מארגני 'ספר החללים' אשר סודר ואשר גם שמו ותולדותיו מצוינים שם. סורו נא לפינה זו ותיווכחו לדעת כי אין אנשי החטיבה ומפקדיה שוכחים אף לא לשעה קלה את חלליה-גיבוריה אשר מסרו נפשם לגאולת העם והמולדת". ההודעה על מותו של יעקב הגיעה להוריו במרוקו באמצעות אנשי ה"מוסד". הם החליטו לעלות ארצה, ומשהגיעו החלו לחפש את קבר בנם. ממחנה העולים בבאר יעקב, שם גרו, ואחר כך ממחנה אוהלים בשכונת תלפיות בירושלים, יצא חיים מאמאן האב לחפש את קבר בנו יעקב, וביקש לדעת היכן חפציו. הוא הופנה לבית העלמין בקריית ענבים אך חיפושו העלה חרס, וכך גם פניות המשפחה לרשויות המדינה. באיחור רב הגיע למשפחה מכתב תנחומים על מגילת קלף, חתום בכתב ידו של בן גוריון: יעקב הוכרז חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. חפציו לא נמצאו. ההורים שבורי הלב הרימו ידיים. כל לילה, עד מותה, הייתה אימו מנשקת את התמונה של יעקב ובוכה, מפני שלא היה לה קבר לעלות אליו. עמי מימון, אחיו הצעיר של יעקב, פנה שוב ושוב במהלך השנים לרשויות שונות בתקווה לאתר את קבר אחיו. הוא כיתת רגליו בין בתי העלמין וחיפש בין הקברים את שם אחיו, שוחח עם אחות שטיפלה בפצועים ועם לוחמים. בשנת 2011 החלה חקירה של היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל בשיתוף היחידה להנצחת החייל במטרה לבדוק האם קיים קשר בין "ישראל מיר" ליעקב מאמאן. שנים רבות איש לא פקד את הקבר של ישראל מיר בבית העלמין בהר הרצל. במהלך השנים, החלו מבקרים בהר הרצל לפקוד את קברו ולהתחקות אחר קורותיו של מי שאין איש יודע דבר אודות התאריך והמקום בו נולד, שמות הוריו או כל פרט אישי אחר. צעירים כתבו לו שירים והדליקו נרות לזכרו. אבל הוא לא היה רשום בחטיבת "הראל" ולא נמצא ברשימת החיילים שיצאו לקרב. על פי הרישומים הוא מעולם לא עלה לארץ, ולא הופיע במפקדי האוכלוסין. לנוכח המצב הועלו השערות שונות: אולי שמו של החלל אינו ישראל מיר, וכשנשם את נשימותיו האחרונות בבית חולים ונשאל לשמו, מלמל הפצוע אנוש תשובה לא ברורה. יתכן שהרופא חשב שהפצוע אמר "מיר ישראל". בדיעבד אפשר לשער שאולי התכוון לומר "מאיר ישראל" שהיה רב הקהילה בפס, עיר הולדתו של יעקב ואף קרוב משפחתו; ואולי אמר "מיר ישראל" שמשמעו ביידיש "אני ישראל". נלקחה בדיקת דם מעמי מימון שהושוותה לדגימה משיניו של החלל בקבר "ישראל מיר". הן הועברו לבדיקת דנ"א ונקבע שאכן יעקב הוא הקבור שם תחת השֵם ישראל מיר. עמי נפטר אחד-עשר חודשים לפני היוודע תוצאות הבדיקה, אולם הוא הבין שרוב הסיכויים הם שאכן מדובר באחיו, והוקל לו שקברו נמצא. בכ"ז בסיוון תשע"ג (5.6.2013) נערך ליעקב מאמאן טקס התייחדות צבאי וגילוי מצבה בהשתתפות צאצאי אחיו ואחיותיו, נציגי יחידת אית"ן (איתור נעדרים) וראש אכ"א (אגף כוח אדם). בכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "מקום קבורתו אותר בשנת תשע"ג". כשנה קודם לכן אותר גם קברו של הסב יעקב מאמאן בהר הזיתים: בתוך חלקה גדולה שנהרסה בידי הירדנים, בין מאות מצבות שבורות ומוזנחות, נותרה מצבתו המקורית שלמה ועליה בכתב ברור שמו ותאריך פטירתו.
