מאיר, אהרן (אלברט) (גפני, נוח)

בן פני ואליעזר, נולד ביום כ"ז באדר א' תר"ס (26.2.1900) בעיר פורט (פיודרא), בגרמניה. מצאצאי יהודי פראנקוניה, החסונים והשורשיים. למד בבית-ספר ריאלי ועם סיימו את לימודיו עסק בסחר בגדים. זמן-מה עבד אהרן אצל סיטונאי בנירנברג. כשמלאו לו 21 שנה נתמנה למנהל באחד מבתי החרושת לחרסינה בגרמניה, יהודי יחידי בכל המפעל. מתוך נאמנות למסורת לא הסכים לעבוד בשבתות ובמועדי ישראל ובעליו נענו לו בזה. היה ספורטאי מצוין ופעיל ב"מכבי". במלחמת-העולם הראשונה 1914)-1918) שירת כקצין ביחידה קרבית של הצבא הגרמני. באוגוסט 1937 עלה לארץ ופעל כנציג של בית-חרושת גרמני. את רוב זמנו הקדיש ל"הגנה". בשנת 1940 נתמנה מפקד אזור וגדוד בירושלים ומסוף שנת 1947 היה סגן מפקד חבל. בעשר שנות חייו האחרונות הקדיש את כל זמנו ל"הגנה". הודות לו היה אזורו מאורגן באופן יוצא מן הכלל. מסירותו הבלתי-רגילה ל"הגנה" היתה לא רק בגלל מקצועיותו הצבאית, אלא מאהבתו הרבה לארץ ולעם ומשום שהיה גא על יהדותו. הוא שימש מופת לכל הלוחמים שבפיקודו. מתוך מאמצים מרובים סיגל לעצמו את הלשון העברית. הדריך באימונים ואירגן בעיקר את סביבות רחביה וקרית שמואל. פעולותיו האישיות היו נועזות ומפתיעות: כאשר הוטלה פצצה למסעדה במרכז ירושלים שישבו בה עשרות חיילים ושוטרים בריטיים והתחוללה מהומה וחייל בריטי שיכור רצה להתנפל על עוברים-ושבים שקטים – הוציא מידי החייל המתנפל את נשקו ונמלט ובכך הציל נפשות רבות. בימי מלחמת-העצמאות רץ לקראת המסיירים ערבי אחד ואקדחו בידו. מאיר הדביק אותו, הוציא מידו את האקדח וגירשהו. כשהיה הכרח לסגת מקטמון – לא נח ולא שקט עד שחזרו וכבשו את השכונה. היה שזוף שמש ורוחות, רזה, גמיש וקל-תנועה. חסון וספורטיבי, פיקח ועז-אופי, בעל יכולת ארגון והשפעה על חבריו, עוזר ומיטיב עם פקודיו. קנאי לביטחון. כולו לוהט לעניין אחד ויחיד: ה"הגנה". הוא לא רדף כבוד ולא ביקש טובת- הנאה. תבע מזולתו את הדרוש ללא ויתור, ומעצמו – את המאמץ המקסימלי. הזניח כל עסקי פרנסה למען ה"הגנה", ועם זה פירנס אם זקנה ואחות. היה שומר שבת ולא נסע למחנה-האימונים בשבתות, על אף התפקיד האחראי, אלא הלך מרחק רב ברגל. היה קלע טוב וחייל אמיץ וכשהיו מעירים לו על הסכנות המרובות, היה מתלוצץ: "אינני רוצה למות במיטה". כשעזבו הבריטים את אזור הביטחון שלהם, פרץ בראש אנשיו עד בית חברת האשלג. בהיותו בדרך לעמדה בבניין דויד רצה להוציא פצוע ממקום סכנה, לאחר ש"מגן-דויד- אדום" לא יכול להגיע שמה בגלל הצליפות המתמידות. על אף האזהרות יצא לדרכו ונפל ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948). נקבר בסנהדריה בירושלים. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סרן. ביום כ"ט בניסן תשי"ב (24.3.1952) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.