מאירי (צ’רנוצ’פקה), ראובן

בן חנה-גיטל לבית גוטנטאג (טביומי), ויחיאל-מאיר, נולד ביום ז' בתשרי תרפ"ב (9.10.1921) בעיר ריפין, פולין למשפחה אמידה של חסידי-גור ותיקים. למד ב"חדרים" וב"שטיבל" (בית-מדרש) ואת חובת הלימוד הכללי מילאו הוא ואחיו בשיעורים פרטיים שקיבלו בבית ובבחינות שנתיות בבית-הספר הממשלתי. הוא קרא ספרות פולנית ולמד עברית ותולדות ישראל. בהיותו בן 15-16 היה פעיל ובעל השפעה ב"צעירי אגודת ישראל", עזר בארגון תנועת "בנות אגודת ישראל" ובביסוס בית-הספר לבנות "בית יעקב", ושאיפתו היתה לעלות ארצה. בהשתדלות שני דודיו וקרוביו תושבי הארץ קיבל רשיון-עלייה כתלמיד בית-הספר הריאלי "תחכמוני" בתל- אביב. בקושי השיג את הסכמת הוריו והבטחתם לשלוח כסף לכלכלתו ובחורף תרצ"ח עלה ארצה והתחיל ללמוד. בגלל מצבם הדחוק לא יכלו הוריו לעמוד בהבטחתם והוא הפסיק את לימודיו וניסה להסתדר בעבודה אך שאף ללמוד במקוה-ישראל. ראובן פרש מ"פועלי אגודת הישראל", ניסה להתקבל לנוטרות וחיפש דרכים להצטרף להגשמה חלוצית-דתית. כששמעו הוריו על מצבו ולבטיו והזמינוהו לחזור אליהם לחו"ל, השיב להם שאין כל טעם לחזור ל"גן-העדן" ההוא, שיהודים מוכים ונרדפים בו, וכאילו נזרקה נבואה מפיו הוסיף: "אתם, הורי היקרים, צריכים לדאוג לעתידכם ולעתיד יתר הילדים… עצתי שתתחילו לחסל את עסקיכם ולהעביר את המשפחה בהדרגה לארצנו, כל זמן שהדבר עוד אפשרי. ככל שתקדימו יהיה יותר טוב…" ראובן נתקבל לקבוצת "אברהם" בכפר פינס, אמנם בהיסוסים, בגלל מראהו הצעיר והמפונק והביישנות שבהליכותיו, אך במהרה נקלט יפה בחיי החברה והעבודה. השתתף בפלוגות-עבודה של הקבוצה בכפר הרא"ה, בגבעת עדה, ובקבוצת-בניין בטירת צבי, ונודע בקרב איכרי הסביבה כאחד מטובי הפועלים. בקבוצתו מילא תפקידים כגזבר, מנהל-פנקסים וכו'. התבלט כחבר פעיל בקרב אנשי "המשמרת הצעירה". התאמן ב"הגנה" ובקיץ תש"א התגייס לאחד הגרעינים הראשונים של הפלמ"ח, ואחרי שנה עבר שם להדרכה במחלקה הדתית של הפלמ"ח. השפיע על הבנים ועל הבנות שב"עליית-הנוער" מרוח החלוציות הדתית ולימדם עברית. בחבורתו בפלמ"ח היה הרוח החיה באימונים, בעבודה ובמסעות ובעריכת תפילה בציבור ושיעורי תורה בקביעות. בייחוד הנעים בזמירות שבת, בניגונים חסידיים וכשליח-ציבור ב"ימים הנוראים". ראובן סיים קורסים למ"כים ולסיירות, ובחופשותיו היה הולך הביתה, לקבוצתו בכפר פינס ואחר-כך בכפר עציון. מששוחרר מהפלמ"ח בראשית תש"ה התמסר לעבודה בחריש ובהכשרת קרקע ובשתילת עצים ופרחים בשטח בית-המרגוע בכפר עציון, ועסק לפעמים בהדרכת נוער. מאלול תש"ו עבד בשליחות, במסגרת אונרר"א, במחנות-העקורים באוסטריה ובגרמניה. השקיע הרבה מרץ ומסירות בעזרה וסעד בחומר וברוח לשרידי ההשמדה, נשא עימהם בכל סבלותיהם כאחד מהם, וגם מרכזי "המזרחי" ו"תורה ועבודה" במינכן נעזרו רבות בעבודתו. בחורף תש"ח, בפרוץ מלחמת-העצמאות, כשקבוצת כפר עציון הזעיקה אליה להגנתה את כל החברים ממקומות פזוריהם, היה ראובן אחד משלושת השליחים שהקבוצה ראתה צורך להשאירם בעבודתם בגולה, אך הוא לא שעה לדרישות מרכז התנועה ובניסן תש"ח חזר ארצה. בחול-המועד פסח הגיע במטוס לכפר עציון ועבד בעבודות הביצורים וההגנה כוותיק ומנוסה. בקרבות האחרונים פעל נגד האויב במקלע כבד וביום האחרון, יום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), כשפרצו שריוני הלגיון הערבי אל הכפר, הצליח להימלט עם כמה מחבריו מהעמדה מס' 3 שבקטע המזרחי לחורשת "שיר השירים", ושם השיגתהו יד האויב. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא, עם שאר חללי הגוש למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.