fbpx
מאושר, משה

מאושר, משה


בן יונה ושלום. נולד ביום כ"ו באדר א' תשי"א (4.3.1951) בהרצליה, למשפחה של עולי תימן. משה למד בבית-הספר היסודי "בר אילן" ובישיבה התיכונית "אור עציון". משה גויס לשירות החובה בצה"ל בתחילת פברואר 1969 ושובץ כלוחם חי"ר ביחידת צנחנים. בשורות יחידתו לחם במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. במהלך שירותו נשא לאשה את ציונה, בחירת לבו. חופתם נערכה בבית הכנסת "נחלת צבי" בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ואחריה שב משה לחזית ולחם בתעלת סואץ. בני-הזוג קבעו ביתם בהרצליה והמשפחה התרחבה כשהצטרפו בנותיהם – רוית, לירון, הדר, סיוון ונעה. בתחילת חודש יוני 1974 הצטרף משה לשורות צבא הקבע ושירת במערך יחידות השדה, כמפקד מחנה באדוריים, ובהמשך כקצין הספקה, כקצין תחזוקה וכראש מדור ציוד. בשנת 1988 עבר משה לשרת בחיל החימוש. שנה לאחר מכן, סיים את לימודיו במגמת תעשייה וניהול, בבית-הספר להנדסת הייצור של המכון לפריון העבודה והייצור. הוא קיבל תואר טכנאי מוסמך, ומונה לתפקיד ראש מדור הדרכה ואימונים במפקדת קצין תחזוקה ראשי. בשנת 1994 הועלה משה לדרגת סגן-אלוף, לאחר שירות קבע של עשרים שנה. משה תואר על ידי מפקדיו כקצין מסור ונאמן לצה"ל, מקצועי, נעים הליכות, אהוד וחביב על הבריות. קצין תחזוקה ראשי דאז, תת-אלוף מיכאל, כתב: "לכל אורך שירותו בצה"ל התגלה משה כקצין בעל דבקות במטרה, האמין תמיד בצדקת דרכו, והפגין מקצועיות, מיומנות ומסירות רבה מאוד. בתפקידו האחרון היווה אחד מעמודי התווך של מפקדת קצין תחזוקה ראשי בתחום ההדרכה והכשרת דור ההמשך של החיל. היה ידוע בניסיונו הרב והקפיד על כל הפרטים הקטנים והגדולים כאחד, וכל זאת תוך מיומנות רבה. היה נעים הליכות, תמיד חייך, ואפילו בשעותיו הקשות ביותר לא התלונן. היה שמח לעזור ולסייע לזולת בכל דרך שהיא, עצה, מילה טובה ומעשים טובים". סיפר סרן (מיל') אבי זמיר: "…מאושר היה 'זקן' – בוותק, ניסיון, חוכמת חיים (וביכולת להכין קפה אמיתי בכל מצב), ו'ילד' – בשמחת החיים, במוטיבציה, בכושר גופני. הערכתי מאוד את תכונותיו ואת חריצותו… הוא השכיל לנווט את הצוות ולהפיק מכל אחד את יתרונותיו והידע שלו… אדם איכפתי, חשוב היה לו מאוד לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר, ובמיוחד לא יכול לסבול שמתקבלות החלטות לא ענייניות או לא מקצועיות…" כתב לו רס"ב אברהם פתיחי: "… הקמת קורס טכנאי תעשייה וניהול בבית-הספר לתחזוקה הצליחה בזכות מעשיך, משה. הראייה החיובית והרצון לעזור לאדם היו גולת הכותרת שלך ונחלתך… לא פעם אמרת לי: תשגע אותי מתי שתרצה למען החניכים. פגשתי נגדים שראו אותך בשישה שבועות שהיית חניך, הצביעו עליך ואמרו לי: 'לבחור הזה אני חייב הרבה, בזכותו התקדמתי בחיים'. היית בית-ספר מהלך, הבנת בכל התחומים והקנית לאחרים מניסיונך ומידיעותיך. כשצלצלו אלי קצינים ונגדים מכל החיל בנושאי הלימוד וכל הקשור סביבם ולא ידעתי להשיב, הפניתי אותם אליך ולכולם אוזנך היתה קשובה". במסגרת המשפחה, הלימודים והעבודה בלטו תכונותיו של משה כאדם טוב לב, צנוע ועניו, המסתפק במועט ושמח בחלקו. משה דאג למשפחתו במסירות ואהבה אין קץ, ובשנים שבהן שירת בקרבת הבית הקדיש לאשתו ולבנותיו את מירב זמנו, כל זאת ללא פגיעה בשירותו ובמשימותיו הצבאיות. חיי המשפחה התנהלו על מי מנוחות, באווירה שלווה ובחמימות גדולה. משה היה בעל ואב תומך וקשוב, והעניק כבוד ויקר להוריו. גם את מערכת הקשרים עם המשפחה המורחבת הקפיד לטפח. תמיד נכון היה להושיט יד לזקוקים לעזרתו, אם במעשה ואם במלה טובה, מעולם לא ביקש דבר בתמורה. משפחתו היתה מופת לאחדות ותמיכה, מוכרת ואהובה בשכונת מגוריה, ומקומה לא נפקד מעולם מבית הכנסת באירועים משפחתיים ובחגים. כתבה גיסתו, בת שבע: "חסר אתה לנו בערבי שבתות סביב השולחן עם כל הבדיחות, ואיך בערבים על גרם המדרגות עם כוס קפה וכמובן סיגריות, ישבנו לספר סיפורים בצוותא ולשוחח על הא ודא בענייני דיומא". כתב האחיין, בועז: "לא רק דוד חשוב לי היית, אלא תחליף לאב, חבר ומורה, ושידלת אותי לעבודת ה' הבורא. כל שבת שיננו את המשניות, התפללנו מנחה וערבית יחד בכל הזדמנות בכך נתת לי הרגשה של איש גדול ולכן השתדלתי להעביר אתך בכיף את הזמן והשהות במחיצתך לימדתני המון, ועד הסוף החזרת מבטים, מבטים של חינוך ואהבה…" משה שאף לטפח ולשמר ככל שניתן את מנהגי בית אבא ואת המסורת על ברכיה התחנך. הוא הקפיד להתפלל ולקרוא בתורה וזמרתו את שירי השבת בקולו הצלול היתה מחממת לב. ביום ח' באב תשנ"ד (16.7.1994) נפטר משה ממחלה קשה. בן ארבעים ושלוש היה במותו. בשנתו האחרונה סבל ייסורים קשים, אתם התמודד בתעצומות נפש. סיפר סא"ל הרב צבי מייזליק: "איש אמונה טהורה היה במאבקו מול מר המוות. במחלה הנוראה שבאה עליו וכילתה את גופו אט אט במשך שנה ארוכה ומלאת סבל וכאבי תופת. ועם כל זה, השלמות העצמית בה הוא קיבל זאת וניחם את כל אוהביו-מוקיריו שראו לנכון ולצורך לסעדו ולעודדו… מדי יום, בשעות הבוקר, היה מגיע מבית החולים לבית הכנסת המרכזי במחנה תל השומר לתפילת שחרית, לאחר טיפולים ממושכים ומתישים משה עם חיוך על פניו ובסבר נעים ורך לא התאונן. ניגש ישר להנחת תפילין ולהתפלל…" משה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר אחריו רעיה, חמש בנות, אם, שלושה אחים ושתי אחיות. אלמנתו ובנותיו הנציחו את זכרו בהכנסת ספר תורה לבית הכנסת "שבטי ישראל" בהרצליה. חבריו ליחידה הנציחו את זכרו ברכישת פרוכת להיכל הקודש בבית הכנסת המרכזי במחנה תל השומר ובהקמת פינת הנצחה בבניין המעבדות במחנה. כתבה בתו, לירון: "… רק התחלנו לבלות אתך בשנים האחרונות וכבר חלית במחלה. אמרת שנהיה אמיצים ויהיה בסדר. היית אופטימי בשבילנו. אמרת לא לבכות ליד אמא בשביל שלא תישבר, בסוף אתה נשברת, הלכת והשארת אותנו לבד. בלי אבא שמייעץ, שעוזר שמדריך, ודואג. כל מה שגמעתי ממך בזמן היכרותנו הקצרה (שש עשרה שנה) יוביל אותי הלאה וישמש לי כמדריך וכמורה. לימדת אותי לעזור לאחרים בכל עת, לימדת אותי שיש לדבוק במטרה ולימדת אותי שיש להיות ישרה. עכשיו, כשאתה לא נמצא, יש בתוכי חלל שאף פעם לא יתמלא אלא אם כן תחזור. יש בתוכי ריק איום על כך שאני מפסידה אבא כל כך נהדר…" כתבה בתו, הדר: "חיפשתי אותך בכל השמים/ אך היו עננים גשם ומים/ בכל השמים לא היתה אף ציפור/ לא שירה ולא אור./ הרוח נשבה/ נשבה כאילו כלום לא קרה/ העץ רשרש ונאנח/ אבא שלי, אבא של אור/ אוי כמה חבל על אבא שנפטר/ הרוח אמרה לי/ התגברי התגברי/ ה' שלח אותי/ שלח אותי להביא לך מלה או שתיים/ שאבא הביא מהשמים, המילים הן:/ אוהב אתכם שלעולם אזכור/ לא אשכח/ עם רדת היום/ העץ ללא ניע/ מעליו אתה מופיע/ מאיר ונוצץ כמו כוכב/ כאילו אומר לי בשקט/ את רואה/ אני שוב פה ילדה/ וכאילו לוחש לי שם/ לא אעזוב אותך/ לעולם/ ואז הוא נעלם/ והתחלתי לבכות, לבכות/ ופתאום/ הרוח שוב חזרה ושלחה נשיקה חמה…"

דילוג לתוכן