בן יחזקאל ואלה. נולד ביום ו' באייר תרצ"ט (25.4.1939) בקובנו אשר בליטא (היום – ברית-המועצות).הוא נקרא על שם שלמה בן- יוסף (שב"י) שהועלה לגרדום על-ידי האנגלים – והוא הרוג- המלכות הראשון; כן נקרא לו שם פרטי שני (יעקב) על שם יעקב רז, אחד מגיבורי אצ"ל. חשוב לציין כי סביבו דיברו כמה שפות לאמיתו של דבר היה זה בליל של שפות וביניהן גם אידיש וגם עברית, ובכל זאת, המלים הראשונות שיצאו מפיו היו עבריות. כאשר מלאו לו שנתיים גורש לסיביר יחד עם אמו וסבתו; על אביו נגזר מאסר של עשר שנים בשל ציונות בשנת 1941, באותה שנה נאסר על ידי השלטונות הסובייטים; ובשל חטאיו של האב הוגלתה גם האם לסיביר. היא גידלה את הילד בקור הסיבירי ויש גם ברעב – ואף על פי כן ידעה לפרנס אותו ולחנכו. ילד מסור היה שב"י-יעקב והיה מוותר על "תענוגות" שאמו היתה מציעה לו, כי העדיף חומר-קריאה. פעם, במלאות לו תשע שנים, נלווה אל אמו לשוק; בראות אמו מוכר-תפוחים בדרך רצתה לקנות לבנה תפוח (שעלה חמישה רובלים) אך הוא סירב לה באמרו: "אם החלטת להוציא עלי כסף כה רב מוטב שתקני לי ספר לקריאה!" את הקריאה אהב מאד ומורתו סיפרה לאמו כי הוא היה תופס את החומר הנלמד משמיעה ראשונה ולכן הרשתה לו להביא אתו ספר-קריאה לכיתה למען לא ישתעמם בשיעור. אמו היתה מחנכת אותו ברוח יהודית והחדירה להכרתו על מה ולמה הובא אביו לכלא. הוא למד שם בבית-ספר יסודי, הרבה בקראה והצטיין בלימודים אך מוריו מנעו ממנו אותות-הצטיינות ופרסים שהיו מיועדים לתלמידים מצויינים, באומרם כי בן הוא ל"בוגד במולדת הסוציאליסטית". הוא גילה גם כשרונות מוסיקליים והיה בעל קול ערב מאד עד כדי כך שניבאו לו עתיד כזמר. אחרי שסיים את בבית-הספר היסודי נאלץ לנסוע לבדו כמאתיים קילומטר כדי להמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון. אולם בינתיים מלאו לשב"י-יעקב ט"ו שנים ומגיל ט"ז יצטרך לקבל תעודת-זהות, אך אם יהיה ליד הוריו יקבל כרטיס-גולה, ולא יוכל לצאת במשך כל ימי חייו מן הכפר הנידח אשר בו נכלאו ההורים לתמיד. אז גמלה תכנית נועזת ששב"י- יעקב בן החמש-עשרה יסע לליטא הסובייטית לבדו, ייכנס וילמד שנה אחת בכיתה המתאימה של איזה בית-ספר שם ובינתיים יקבל לפי כרטיס התלמיד שלו ותעודת-לידתו, תעודת-זהות נורמלית במקום-מגוריו החדש. התכנית הזאת אמנם בוצעה ואחרי שחזר מליטא הסובייטית לסיביר, אל הוריו, המשיך וסיים את לימודיו התיכוניים. כמצטיין בלימודיו צריך היה לקבל מדליית-זהב אך סמוך ליום אשר נועד היה להענקת המדלייה בוטל הטכס בשל היותו "בן לפושע ציוני" – והמדלייה לא ניתנה לו. שב"י-יעקב בחר בפקולטה לרפואה להמשכת לימודיו באוניברסיטה – וזו היתה בעיר קראסנויארסק שהיתה במרחק של כמה אלפי קילומטר ממקום-מגוריו. אך זה לא הרתיע את העלם והוא נסע לשם – ולמרות הקונקורס הגדול עמד בבחינות-הכניסה ונתקבל כסטודנט מן המניין. עוד בשנת 1956, בהיות שב"י-יעקב תלמיד בבית-הספר התיכון, הגישו הוריו בפעם הראשונה את הדרישה לעלות לישראל יחד עם המסמכים הדרושים לשם כך. אך מפני היותם מחוסרי תעודת-זהות ככלואים בכפר הסיבירי נדחתה בקשתם לעלייה ולא הגיעה כלל לטיפול במוסדות הגבוהים. אך הנער, אשר מילדותו הוצת בו שביב של תקווה לעלות לארץ, לא נפל ברוחו – ומדי שנה האיץ בהוריו להגיש את המסמכים לעלייה. בשל כך לא השתייך להסתדרות של הנוער הקומוניסטי, שההשתייכות אליה היתה הכרחית לתלמידים מבוגרים יותר. רק לפני בחינות-הבגרות הכריחוהו המורים להצטרף אליה, כי אחרת לא יוכל לגשת לבחינות; הוא הגיש את הבקשה להשתייך להסתדרות של הנוער הקומוניסטי ויחד עם זה המשיך להגיש שנה שנה את בקשתו לעלייה לישראל. לבסוף, בקיץ 1957, הורשה אביו לעזוב את סיביר ולחזור לליטא הסובייטית; והאם הגיעה אחריו רק בדצמבר 1957. שב"י-יעקב נשאר איפוא בסיביר לבדו והמשיך את לימודיו ברפואה. בימים ההם התקרבה לקיצה הריפאטריאציה של הפולנים שהתגוררו בטריטוריה הסובייטית ואשר קודם-לכן, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, חיו בטריטוריה שהשתייכה לפולין. זאת – ועוד: אם אזרח סובייטי "התחתן" עם מי שיש לו זכויות של ריפטריאציה לפולין חלו הזכויות הללו גם עליו וגם על כל בני-משפחתו – ובהיותם בפולין היו השלטונות שם מרשים להם את העלייה לישראל. כאשר שב"י-יעקב שמע על כך הוא הפסיק את לימודיו באוניברסיטה, מיהר לשוב לקובנו בתקווה שימשיך את לימודיו שם. למרות ששפת- הלימודים בקבוצתו המיוחדת היתה רוסית חייב היה לגשת כעבור שלושה חדשים בלבד לבחינה, ואף עמד במבחן השני – של "נישואין" (פיקטיביים, כמובן) עם פולניה בעלת זכויות של ריפאטריאציה לפולין – וכל המשפחה הספיקה, בעוד מועד, כמעט בימים האחרונים, להגיש את מסמכים לריפאטריאציה לפולין. המאבק לכך נמשך כמעט שנתיים ולצערו נגמר בסירובים אין-סופיים מצד שלטונות ברית-המועצות. השלטונות מיהרו לסגור את התיקים שהוחל בטיפולם ואת הבלתי-גמורים דנו לגניזה בארכיון. שב"י-יעקב נפרד מ"אשתו" הפולניה ומיד חידש יחד עם הוריו את המאבק לעלייה במסגרת "איחוד המשפחות". בינתיים סיים שב"י-יעקב את הפקולטה לרפואה, התחיל לעבוד כרופא במחוז פאלאנגה שבליטא הסובייטית. אך בחוגים צרים וסגורים למד לשיר שירים עבריים (בייחוד שירי בית"ר). למזלו בא בשנת 1964 ראש ממשלת דניה (ד"ר קראג) לישראל, וידיד- המשפחה, חבר הכנסת, מר מנחם בגין, ביקש אותו שישתדל בפני ממשלת ברית-המועצות, שאליה נסע (אחרי ביקורו בישראל) לביקור, כי יינתן לכל המשפחה רשיון-עלייה. כעבור כמה חדשים הודיע השגריר הדני למר בגין כי אכן שלטונות ברית-המועצות מילאו את הבקשה. אחרי ששב"י-יעקב סיים את שירותו בצבא הסובייטי בדרגת סגן (בשנת 1964) קיבלו, הוא יחד עם הוריו וסבתו, את הרשיון לעלייה לישראל; זה היה במאי 1965. אך השלטונות הסובייטים ניסו לשים עוד מכשול לרגלי שב"י-יעקב: הם נתנו את הסכמתם שההורים הזקנים יסעו לדרכם, אך הוא, הצעיר, יישאר "מרצונו הטוב", שהרי הוא "חניך המשטר הסובייטי שהשקיע בלימודיו הרבה עמל והוצאות". אולם שבי"י-יעקב לא נתן את הסכמתו להצעה זדונית זו ולא חתם על שום מסמך בקשר לכך. הוא טען: "את הורי לא אעזוב לעת זקנה ומקומם יהיה מקומי" – ושב"י-יעקב ניצח! ביוני 1965 הגיעה המשפחה כולה לארץ ולשמחת שב"י-יעקב ולאשרו לא היה גבול. הוא יצא ללמוד באולפן "עציון" בירושלים ובזמן לימודיו שם כבר עבד כרופא ב"ביקור חולים". כאשר סיים את האולפן עבר לעבוד כרופא פנימי בבית-החולים "קפלן" אשר ברחובות. אך ביוני 1966 התגייס לצה"ל בתנאי-קבע, סיים את בבית-הספר לקצינים והמשיך את שירותו הצבאי כרופא בגדוד בנגב. כאשר הגיעו אליו השמועות על החזית הסורית המתחממת קם והתנדב לשם. לאחר-מכן, כאשר שמע כי יש מחסור ברופאים בחיל-הים, התנדב לשרת בו ונתמנה כרופא שייטת הצוללות. אז נסע לאנגליה, גמר קורסים של צוללנות והתמחה ברפואה בשטח זה. במשך ימי מלחמת ששת הימים שירת באח"י "נוגה". משם – ולאחר- מכן מאנגליה, כאשר שהה שם לרגל לימודיו, ובפעם השנייה – כאשר טס להצטרף לצוות "דקר", היה שולח מכתבים לבביים להוריו, לחברתו ואף לחבריו הרבים בברית-המועצות אשר לא שכחם – ובייחוד ליהודים שבהם. בצוללת היה משתף עצמו בויכוחים ובשיחות על כל נושא, בפרט כאשר הנושא היה פוליטי. כן היה אוהב לשוחח על נושאים הקשורים בספרות, במדע, וכמובן, ברפואה. בין שיחה לשיחה היה יושב ומעיין בספרי-מדע עבי-כרס ובפירסומים חדישים בבעיות רפואיות. אך כאשר הפליגה הצוללת "דקר" לנמל-הבית והיתה בנתיב הים בין גיברלטר לחיפה נותק הקשר עמה ושוב לא נתחדש; זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך- פטירתו של שב"י-יעקב בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). לאחר נפילתו נולד לו בן מליזה חסון, שנקרא על שמו יעקב מאור. מאחר שיעקב נמנה עם חברי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" אשר בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. מפקד חיל-הים כתב במכתב-תנחומיו למשפחתו בין שאר דברים: "יעקב יקירכם לא היה איש צוללת, אבל כרופא ובעל אמונה בייעודו היה מוכן לצאת להפלגה בכלי-שיט אשר לא הכירו לפני-כן מעולם. מהרגע הראשון נתחבב על הכל בעדינות נפשו, בצניעות ובנועם-הליכותיו". אגודת מפיצי תודעת אצ"ל הכריזה על פרס לזכרו ועל-שמו שיוענק שנה שנה בפומבי ביום בו חל יום-הולדתו של שב"י-יעקב (בחצי הראשון של חודש אייר) בעד יצירה ספרותית בסיפור, בשיר או ברשימה עתונאית על נושאים הקשורים בכיבוש הים העברי והדברת גליו ומצולותיו. בספרו של ערן שורר, "ששה ימים ב'דקר'" הוקדשו לד"ר יעקב מאור כמה עמודים לרשימה עליו – ותמונתו משובצת בתוכה. כן הופיעו עליו רשימות בעתונות היומית. ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע
