בנם של אנאנה ימתאו ואדיס אברהם. נולד ביום כ"ד באב תש"ן (15.8.1990) בטיה שבסודאן. אח לאלישבע, יוסף, בתלחם ובת חן. מאסרשה היה ילד אחראי, מוערך ורציני אבל גם חברותי, חביב על כולם, אוהב לצחוק וחיוך מתוח על שפתותיו דרך קבע. כולם אהבו אותו, מקטן עד גדול, והעריצו אותו. כשמַאסרשה נולד, עזבה המשפחה את מולדתם אתיופיה ועברה לעיר שנפה שבסודן. בעיר זו התחיל מַאסרשה את לימודיו בבית הספר, בגיל שש. כבר מכיתה א' אפשר היה להבחין שהוא נהנה ללמוד, שהוא תאב דעת ותלמיד מחונן. בשנת 2000, כשלמד בכיתה ד', עברו לעיר גונדר שבאתיופיה. הוא המשיך את לימודיו שם, בבית הספר היסודי "פלגה אביות". בכל מסיבת סיום של שנת לימודים, היה מציג להוריו את הישגיו גם בתחום הספורט. כמו כן בלט מַאסרשה בכתיבה ובציור, דרכם הצליח להביע את עצמו באופן מופלא, להעביר את רגשותיו ואת המסרים שביקש לבטא. כתב ידו היה יוצא דופן ביופיו, ומַאסרשה הפליא לצייר דמויות אנושיות מלאות הבעה. ציוריו היוו ערוץ תקשורת ייחודי להעברת מחשבותיו ורגשותיו לסובבים אותו. בימי ההולדת של בני משפחה וחברים הוא היטיב להתבטא בברכות ובאיחולים באופן קולע ונוגע ללב. הוא היה תלמיד מצטיין מכיתה א' עד י"ב, ובלט גם בכישוריו החברתיים והספורטיביים. מתמטיקה הייתה המקצוע המועדף עליו. המורים אהבו והעריצו אותו. מאסרשה נהג לעזור לחבריו שהתקשו בלימודים, או בכל תחום אחר. מעולם לא יצאה מפיו המילה "לא", ולכל מי שפנה אליו נחלץ לעזור בשמחה. כאמור, מַאסרשה אהב מאוד פעילויות ספורטיביות. מאז ילדותו שיחק כדורגל. למעשה, רוב שעות הפנאי שלו הוקדשו למשחקי הכדורגל עם חבריו. את אהבתו הגדולה למשחק העביר לאחיו הצעיר יוסף, כאשר לימד אותו לשחק. ובכלל, מאסרשה טיפח מאוד את אחיו. יוסף סיפר: "תמיד היינו הולכים ביחד עם החברים שלך באתיופיה, אפילו כשהלכתם לשחות לקחתם אותי. היינו מתחרים בריצה, ותמיד תמיד אתה ניצחת". לאחר שסיים את לימודיו בציונים גבוהים בבית הספר היסודי "פלגה אביות" בגונדר, התקבל מַאסרשה לבית הספר העל-יסודי "פסילדס" והמשיך ללמוד באותה חדווה שכה אפיינה אותו. בזכות הישגיו הגבוהים המשיך את לימודיו מעבר לכיתה י'. מַאסרשה השלים שתים-עשרה שנות לימוד והתקבל לאוניברסיטת גונדר למסלול מדעי המחשב בפקולטה למתמטיקה. הוא חיכה בכיליון עיניים לפתיחת שנת הלימודים באוניברסיטה, אולם חודשים ספורים לאחר שהתקבל החליטה משפחתו לעלות לישראל. מאסרשה בחר להצטרף אליהם, דחה את תוכניותיו ואת מימוש חלומו, כי העדיף לעלות לארץ. משפחת אברהם עלתה לישראל בחודש יולי 2007, שנת תשס"ז. מַאסרשה היה אז בן שבע עשרה. המשפחה השתקעה בגן יבנה. מאסרשה סיים לימודי יהדות ואולפן עברית באשקלון והשלים שנת לימודים במכינה לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב. גם כאן בישראל הוא היה חביב המורים. במקביל ללימודיו התנדב במרכז קליטה כמתרגם לאמהרית עבור עולים חדשים. בסיומה של אותה שנה עמד מַאסרשה בהצלחה בתנאי הקבלה וציפה להמשך הלימודים הגבוהים שכה השתוקק להם. באותה עת הוא קיבל צו גיוס, והחליט להשהות את לימודיו כדי להתגייס לצה"ל כחוק. במאי 2010 התגייס ל"גולני" ברצון רב וחש כמי שמגשים את החלום לשרת בצבא ולהגן על מדינתו. הוא קיווה שיוכל לפתח את יכולותיו במתמטיקה בצבא ושאף להיות מהנדס בצה"ל. מפקדו סיפר להוריו שבנם היה חייל מצטיין, זריז, רציני וחייכן לכולם. הוא נהג להקדים ולהשכים קום לפני כל חבריו ואחר כך לעזור לאחרים להתארגן. הוריו לא הופתעו לשמוע דברים אלו, משום שכזה היה מַאסרשה. חבריו לשירות סיפרו שהיה שמח, אהוב ונאהב על ידי הסובבים אותו; ספורטאי מצטיין וחייל מהשורה הראשונה, שידע לקחת אחריות על כתפיו ולבצע את המוטל עליו בצורה הטובה ביותר. כשבעה חודשים לאחר גיוסו, בעת שהיה טירון בחטיבת "גולני", מצא את מותו בבסיס שבו שירת. טוראי מַאסרשה אברהם נפל בעת מילוי תפקידו ביום ו' בטבת (13.12.2010), בן עשרים היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בגן יבנה. הותיר אחריו שלוש אחיות ואח. בני המשפחה הכואבים חשו שבנם-אחיהם לא הספיק להגשים את שאיפותיו, שהלך לעולמו טרם שהניב פרי. חייו נקטעו בעודם באיבּם, ולא נותר להם אלא לאחל לו שימצא את דלת גן העדן. יוסף אחיו כתב לו: "מאסרשה אחי, אתה לא מתאר לך כמה סבל ועצב אני מרגיש. הייתי רוצה שתהיה לצידי ושתעזור לי לכתוב מכתבים שמחים ולא עצובים כמו שאני כותב לך. היית אח למופת ובכלל בן אדם מוכשר, עד שהגיע היום שעזבת אותנו לבד. ואני מבקש ממך סליחה אם עשיתי לך משהו רע, שבגללו עזבת אותנו. אבל אני תמיד אהבתי אותך ואני אמשיך לאהוב אותך". אחותו כתבה אף היא מכתב פרידה: "מאסרשה אחי, אתה יודע שתמיד אהבתי אותך. אהבתי אותך בגלל שהיית אחי וגם בגלל שהיית אח טוב, דאגן, חכם ועוזר לכולם. אני הייתי גאה בך מאוד והייתי שמחה שאתה היית אח שלי ולא של אף אחד אחר. בכל שיעורי הבית לא הייתי מתקשה והייתי ילדה מצטיינת בכיתה, והכול בזכותך, בזכות זה שהיית אח טוב ונפלא וכשנזקקתי לעזרה היית מושיט לי יד לעזרה בשמחה. ואני גם יודעת שאתה היית הילד הכי חכם ונפלא בכיתה שלך. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך". חברו דוד כתב לזכרו שיר: "נקבר ידע רב בארץ ישראל / נקטעו כל רצונותיו וחלומותיו. / עדיף היה אילו נשארתי שם / נראה שעשיתי לך עין הרע והכול נקטע. / לא איוולד מחדש / אז למה לפחד, עדיף להילחם ולנצח אויב / השמש שוקעת, צילך נעלם. / נשארה בי תחושה שלחיי אין משמעות / ראיתי נחש שנחוש להכיש, / מבלי להרחיקו לא אלך לישון. / חלומות לי רבים, / אך נסגרת הדלת. / האור שהדלקתי כבה כל כך מהר…"
