לשצ’יק, יצחק
יצחק (איציק), בן יונה ושמואל, נולד ביום י"ג בכסלו תש"ד (10.12.1943) בעפולה למשפחה שומרת מסורת. בילדותו התחנך במוסדות חינוך דתיים – למד בבית-הספר היסודי "אוהל מאיר" בעפולה, ובבית-הספר התיכון "תורה ומלאכה" בפתח-תקוה. כמו כן היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא", ובמשך תקופה מסויימת ריכז את סניף התנועה בעפולה. איציק היה ידוע בין חבריו כאדם המוכן תמיד לעזור לזולת. הוא היה פעיל בתנועת "נוער לנוער", התנדב לעזרה למשפחות נחשלות, ארגן עזרה בהכנת שיעורים לילדים מתקשים, והקים רשת משחקים לילדי השכונות מעוטי האמצעים. כאשר היה מישהו זקוק לעזרה, היו אומרים לו: "גש אל איציק. הוא יעזור, ועוד עם חיוך". מלבד פעולותיו הציבוריות האלה, היה איציק נער ככל הנערים – חובב ספורט וחובב טיולים ובילויים. יצחק גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1961 והוצב לחיל החימוש. במסגרת שירותו עבר קורס נשקים. ביחידתו היה חביב על מפקדיו ועל חבריו בשל טוב לבו ונאמנותו לתפקידו ולחבריו. בראשית מאי 1964, משסיים יצחק את שירות החובה, ירד לעבוד בכור בדימונה; בבקרים עבד ובערבים למד בטכניון-ערב בבאר-שבע. באותה תקופה גם נשא לאישה את לאה, חברתו, וברבות הימים נולדו לזוג שני בנים – תמיר ודורון. כדי להיות בקרבת בני המשפחה, עברו איציק ובני ביתו להתגורר בנתניה. בתחילה עבד במשרד הביטחון ליד חיפה, ואחרי-כן עבר לנהל מחלקה טכנית במפעל "רפאל" בתל-אביב. בעבודתו הצליח כל-כך, שהממונים עליו רצו לשולחו לחו"ל מטעם המפעל, אך תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל בשל האסון. איציק היה איש משפחה למופת – אב מסור לילדיו ובעל אוהב לאשתו. סיפרה אשתו: "השנים אתו היו נפלאות. כל רגע היה יקר ושופע אהבה ורוך. מעולם לא ראיתי את איציק עצוב. תמיד היה מוכן חיוך על פניו". במלחמת יום-הכיפורים שירת כנשק ברמת הגולן. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה ושני בנים, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "איציק מילא את תפקידו בנאמנות, והיה מקובל על חבריו;" כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "הוא היה חייל מצוין וחבר למופת. יצחק היה אהוב על כל מי שהכירו".
