בן ליבע ודוד. נולד ביום א' בטבת תרס"ט 25.12.1908)), בעיירה וילקובישי שבליטא. בן למשפחה משכילה ורחבה, שמנתה 7 אחים ואחיות. אחד מאחיו שימש כרקטור באוניברסיטה של קובנה. יעקב סיים את לימודיו בגימנסיה העברית ולקראת עלייתו ארצה עבר במסגרת תנועת ה"עבודה" המקומית הכשרה לעבודות חקלאיות. בשנת 1935 עלה ארצה. ביום עלותו העניק לו חברו מזכרת, תמונה משותפת לו ולחבריו להכשרה, וכתב מאחוריה בעברית באותיות קידוש לבנה: "לחבר יקר יעקב! ליום עלותך לארץ, ליום כלות תקופה והתחלת חדשה בחייך מאחל לך חיים בריאים, ירוחם. אל תשכח להתעמל בשעות הפנאי". יעקב עלה ארצה הצטרף למושבה גן יבנה והיה מראשוני מתיישביה. ביתו היה הקיצוני שבמושבה, מכיוון דרום מזרח, ולכן הוקם בחצרו אחד ממגדלי השמירה אשר הגנו על הישוב. לפרנסתו עבד בפרדסי הסביבה ובמקביל לעבודתו הצטרף ל"משטרת הגפירים" ונמנה על כוחות "השוטרים המושבעים" שהיו רשאים לשאת נשק בסמכות המנדט הבריטי, זאת במטרה להגן על תושבי הישוב, אשר היו מוקפים כפרים ערביים עוינים שתושביהם התנכלו להם חדשות לבקרים. בהמשך התנדב יעקב והיה פעיל בצורה מחתרתית גם בארגון ה"הגנה" שבגן יבנה ונטל חלק בכל פעולותיו שבאיזור המושבה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה החלו להגיע לארץ הידיעות אודות האיום על יהדות אירופה ועל זוועות השואה. כמי שהותיר את הוריו ושאר בני משפחתו בליטא, ראה יעקב צורך להיחלץ ולסייע ככל שביכולתו גם ליהדות אירופה, והחליט להתנדב למסגרת היחידה שאיפשרה זאת ליהודי ארץ ישראל, והיא "חיל החפרים" בצבא הבריטי אשר הוקם בארץ למטרה זו. בשנת 1941, עזב יעקב את ביתו שבגן יבנה, התגייס ולחם במסגרת "חיל החפרים" במדבר המערבי ולאחר מכן ביוון. בעקבות התקדמות הצבא הנאצי וניצחונותיו על הצבא הבריטי ולאחר תלאות הנסיגה, נפל בשבי הנאצי בתאריך 29.4.1941, בעיר קלמטה שביוון, יחד עם עוד 1,350 לוחמים ארץ ישראליים. יעקב הועבר עם חבריו לשבי בדרכים עקלקלות ונדד בין מחנות שבויים שונים, עד שהגיע לשלזיה שבגרמניה, שם הועסק בעבודות פרך במכרות פחם. בתנאים איומים, סבל יעקב עם חבריו חרפת רעב ועינויים קשים, והיה עד להירצחם של רבים מחבריו לנשק ע"י הנאצים, ביניהם חבר קרוב במיוחד שנרצח עקב ניסיונו להשיג תפוח אדמה למאכל. כעבור למעלה משנתיים של סבל ועינויים הצליח יעקב להימלט מהשבי יחד עם חברו לנשק, אברהם פירסט. אברהם נתפס והוחזר לשבי אולם יעקב הצליח להימלט מאדמת גרמניה הנאצית, תוך חירוף נפש. שליטתו בשפה הגרמנית מימי לימודיו בגימנסיה וחזותו החיצונית: עיניו הכחולות, גוון עורו ושערו הבהיר סייעו לו בבריחתו. בעזרת מפה קטנה של אירופה, בקנה מידה של 1 לעשרה מיליון אשר השיג, ניווט את דרכו בחציית הקווים, והצליח לשוב ארצה בדרכים עקלקלות. יעקב חזר לגן יבנה, שיקם את ביתו, תיכנן ובנה במו ידיו לול ו"בית אימון" לאפרוחים והמשיך לעבוד לפרנסתו גם בפרדסי האזור. במקביל לעבודתו חזר והתנדב לארגון ה"הגנה" ונטל חלק בכל פעולותיו להגנת המושבה ודרום הארץ, הברחת נשק ו"הסלקתו" לשימוש הגנת הישוב, העלאתם והברחתם של מעפילים מחופי אשדוד, הטמעתם בקרב תושבי הארץ ועוד. בין היתר, הצליח להבריח מתוך המחנה הבריטי "חצור", הסמוך לגן יבנה, ולהעביר לשימוש ה"הגנה", את מכונת היריה הראשונה ששימשה את הארגון באזור. בשנת 1946 נשא לאישה את בלהה לבית הרשוביץ שסייעה אף היא לפעולות ה"הגנה" באזור, הן בתפקידה כחובשת והן בהברחת מעפילים והטמעתם בקרב תושבי הסביבה. פעילותה זו נעשתה גם כשהייתה בחודשי הריון מתקדמים. כשכרעה ללדת, היה יעקב עסוק כרגיל, בפעילותו ב"הגנה", וגיסו (בעלה של הינדה אחותו), אברהם ("אברשה") קרסין, שהזדמן באקראי לאזור, פינה אותה לבית היולדות ברחובות, שם נולד בנו דוד, הקרוי על שם אביו של יעקב. יעקב היה קנאי מאוד לעבודה עברית. מידי יום עברו ליד ביתו רוכלים ערביים עם עגלות עמוסות ירקות ופירות משובחים וזולים, אולם הוא ויתר על הנוחיות והחיסכון, הקפיד לרכוש אך ורק סחורה עברית, ודרש גם מרעייתו ומחבריו לנהוג כך. כאשר חזר בערבים הביתה עייף מעבודתו, נהג לשמש כ"מתורגמן האזורי", ולכתוב עבור כל תושבי המושבה מכתבים בשפות שונות, אשר את ידיעתן רכש בלימודיו בגימנסיה (עברית, רוסית, ליטאית, גרמנית ויידיש) ובמסגרת שירותו בצבא הבריטי ובשבי (אנגלית ועוד). בחודש שבט תש"ח הגיעו למפקדת ה"הגנה" ידיעות מודיעיניות אודות הכנות של כנופיית פורעים ערבים להתנכל שוב לתושבי גן יבנה. ביום שישי, י"ט בשבט תש"ח 30.1.1948)), יצא יעקב במסגרת כוח של ה"הגנה" לפעולת השמדת בית אריזה נטוש בתוך פרדס ("זינגר") שבקרבת המושבה, אשר היה אמור לשמש מקום מסתור לפורעים. כיוון שהיה מחסור בחומרי נפץ ובציוד מכני, ומאחר וב"הגנה" נזקקו לחומרי הגלם של בית האריזה למטרות בניית ביצורים, ניתנה הפקודה לפרק את המבנה באופן ידני. המבנה קרס על יעקב והרגו. שאר משתתפי הפעולה ניצלו, למעט אחד מהם שאיבד את רגלו. בן שלושים-ותשע היה יעקב בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הישן בגן יבנה. הניח אחריו אישה – בלהה ובן בן 5 חודשים – דוד. ביום 29 באוגוסט 2004, החליטה מועצת גן יבנה לקרוא לחורשת האורנים שבקרן הרחובות "הנשיא" ו"העצמאות", אשר אינם מרוחקים מהבית בו התגורר, על שמו של יעקב. החורשה נחנכה במעמד בני משפחתו של יעקב ביום הזיכרון לחללי צה"ל ערב יום העצמאות ה-57 למדינת ישראל ה- 11.5.2005
