בן חנה ויהודה. נולד ביום כ"ז באלול תרס"ג (19.9.1903) ברוסיה, בעיר אומסק שבסיביר. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים עבר לעיר טומסק והחל בלימודי רפואה, מקצוע שהיה נפוץ בקרב בני משפחתו. שנתיים הקדיש דוד ללימודי הרפואה עד שגורש מהאוניברסיטה בשל השתייכותו לתנועה הציונית. הוא נסע ללנינגרד וכיוון שהיה מוכשר גם בציור ובפיסול, התקבל לפקולטה לארכיטקטורה. שלוש שנים למד אדריכלות, וכל אותו זמן המשיך בפעילות ציונית במחתרת. הוא היה חבר ב'מכבי' ומדריך ספורט ואימון גופני. כשהוצאה תנועת 'מכבי' ברוסיה אל מחוץ לחוק ורוב מנהיגיה נאסרו, המשיך דוד בפעילות התנועה במחתרת כאחד מראשיה. הוא היה גם פסל חובב. בכיכר המרכזית של אומסק בסיביר ניצב פסל מעשה ידיו. באחת מנסיעותיו בשליחות התנועה הכיר את רעייתו לעתיד, צפורה, ויחדיו החליטו לברוח מרוסיה. בשנת 1927 עשה ניסיון בריחה ראשון בהתכוונו לחצות את הנהר אמור ולהגיע לסין. צפורה ודוד נתפסו, נשפטו ונגזרו עליהם חודשיים עבודת פרך. לאחר ריצוי עונשם, שבו וגנבו את הגבול והפעם הצליחו להגיע לעיר חרבין בצפון סין. במקום זה שהו דוד ורעייתו כשנה ובה עבד בבניין. ידידים מהארץ שלחו להם רישיון עלייה ובסוף שנת 1928 הם עלו ארצה. דוד החל את דרכו בארץ כפועל בבנימינה ולאחר תקופת-מה התקבל לטכניון להמשך לימודי האדריכלות. בסיום לימודיו פתח משרד פרטי בחיפה ועסק בתכנון בניינים בחיפה ובקריות. דוד היה חבר ב'הגנה' ובשנת 1940, לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, התגיס לצבא הבריטי עם ראשוני המתנדבים מארץ-ישראל. מאחר שהיה מבוגר מגיל הגיוס, הוא שינה את שנת הולדתו וכך התאפשר חיולו. חמש שנים רצופות שירת דוד בצבא הבריטי, בארץ-ישראל, בצפון אפריקה ובאיטליה, תחילה כנהג ולימים כאיש חיל-ההנדסה. בשנת 1945 פשט דוד את מדיו חזר אל תחום האדריכלות וייסד בחיפה חברה שיתופית לאדריכלות והנדסה חברת 'המהנדס'. עם פרוץ מלחמת השחרור נענה דוד לקריאה להתגייס לכוחות המגן הבכירים ועל אף היותו מעבר לגיל הגיוס, הוא חויל, מונה קצין הנדסה מרחבי ועסק בתכנון וניהול עבודות הביצורים של יישובי הגליל התחתון ועמק הירדן. ביוני 1948, עם הקמת צה"ל, התמנה דוד קצין ההנדסה של חטיבת גולני, ובשורותיה השתתף בקרבות הרבים של החטיבה בגליל ובנגב ואף נמנה עם כובשי אילת בחודש מרס 1949. בתום המלחמה החליט דוד להמשיך בשירותו בצה"ל, בהנדסה-קרבית ובפיתוח אמצעי לחימה, נושא ששילהב את דמיונו. הוא מילא תפקידים שונים בחיל-ההנדסה ובהם קצין הנדסה של פיקוד הדרום, מפקד ענף שדה של חיל-ההנדסה, וקצין הנדסה של פיקוד הצפון. אחת מגולות הכותרת של מפעליו בפיקוד הצפון היתה סלילת דרך גישה מקיבוץ חולתה במזרח אגם החולה, בתוך מימי האגם, תוך שימוש ייחודי בחביות ריקות לביסוס הדרך על פני קרקע ביצתית וטובענית. לא בכדי קראו לו "המוח מאחורי המבצעים המיוחדים". בשנת 1957 מונה דוד סגן קצין הנדסה ראשי. בתפקיד זה המשיך לעסוק בפיתוח אמצעי לחימה מקוריים וראה את עיקר משימתו בהתאמת אמצעי הלחימה של חיל-ההנדסה לצרכיו המיוחדים של צה"ל, תוך הפעלת כושר המצאה ואלתור מופלא. עד מהרה יזם והקים את 'חוליית לסקוב' אשר שמה לה למטרה לעסוק אך ורק בפיתוח אמצעי לחימה מיוחדים. לימים הפכה 'חוליית לסקוב' ליחידת 'יפתח', הקיימת ופועלת עד היום בשורות צה"ל. לא ניתן למנות את כל ההמצאות והפיתוחים פרי רוחו וכשרונו של דוד בתחומי החבלה, הגישור, המלכוד, המיקוש ועוד, חלקם אפופים מעטה סודיות עד היום. מקצת הפיתוחים הפכו לאמצעי לחימה סטנדרטיים, כגון מטעני 'צפע' וגשר הגלילים וחלקם שימשו בשעתם והפכו לשם דבר כגון – מטעני 'ל' בירושלים, 'קוביות לסקוב' במעוזי התעלה ועוד. דוד תרם בהמצאותיו גם למלחמה במחבלים ובין השאר סייע לחברת 'אל על' בפיתוח תא תת-לחץ לנטרול מטעני נפץ. דוד השתתף בכל מלחמות ישראל, ממלחמת השחרור ועד מלחמת שלום הגליל. בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים נפצע, תוך הפעלת מטענים מיוחדים נגד עמדות הצבא הירדני. דוד לקח חלק פעיל במלחמת ההתשה בתעלה ועסק במיגון ביצורי קו התעלה. על מפעל זה זכה חיל-ההנדסה בפרס ביטחון ישראל לשנת תשכ"ט. במלחמת יום הכיפורים – והוא בן 70 – השתתף דוד בקרבות ההבקעה בתעלת סואץ וגשר הגלילים שפיתח נפרש על פני התעלה ושימש את יחידות צה"ל במעבר לגדה המערבית של התעלה. דוד המשיך בשירותו בצה"ל כמפקד יחידת 'יפתח' עד פטירתו. תרומתו של דוד לסקוב לביטחון ישראל, לצה"ל ולחיל-ההנדסה זכתה להכרה רחבה ולהערכה רבה. בשנת 1964 הוכתר חתן פרס ביטחון ישראל על פיתוח אמצעי לחימה. בשנת 1969 הוענק פרס ביטחון ישראל לחיל-ההנדסה על ביצור קו התעלה, במידה רבה בזכותו. בשנת 1972 זכה בציון לשבח מטעם ועדת פרס הביטחון. בתחילת 1973 קיבל צוות של לסקוב מיחידת 'יפתח' את פרס העבודה. ביוני 1973 זכה דוד בפעם השנייה בפרס ביטחון ישראל על פיתוח גשר הגלילים. בשנת 1984 צוין שוב לשבח על-ידי ועדת השופטים של פרס ביטחון ישראל על מפעל חייו בפיתוח אמצעי לחימה. בתקופת כהונתו של מרדכי גור כרמטכ"ל הוענקה לדוד דרגת תת-אלוף. הוא הוכתר בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם הטכניון בחיפה וזכה בתואר יקיר העיר חיפה. ביום כ"ח בשבט תשמ"ט (3.2.1989) נפטר תא"ל דוד לסקוב בעת שירותו הצבאי והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בכפר סמיר שליד חיפה. בן שמונים-ושש היה במותו. בטקס הלוויה השתתפו מאות ממוקירי זכרו, ובהם חיילי יחידת 'יפתח', ותיקי היחידה וחיל-ההנדסה, שר הביטחון דאז יצחק רבין, סגן הרמטכ"ל דאז האלוף אהוד ברק, האלוף גד נבון, ראש עיריית חיפה גוראל, קצין הנדסה ראשי ובני המשפחה. דוד הותיר אחריו אישה, צפורה, שנפטרה חמישה חודשים לערך לאחר פטירתו, בן – פרופ' ראובן לסקוב, בת – השופטת יהודית צור ושישה נכדים.
