לנקרי, חיים

בן מנסנו סטא ומסעוד. חיים נולד בא' באלול תרפ"ז (11.8.1926) בעיר פז שבמרוקו. בעודו ילד עברה משפחתו להתגורר בקזבלנקה, שם בילה את ימי נעוריו ובגרותו. בשנת 1948 גויס חיים ע"י אנשי ה"הגנה" והיה בין מתנדבי גח"ל – גיוס חוץ לארץ: צעירים אשר גויסו בכל רחבי העולם, אומנו בישראל אימון קצר ונשלחו לחזית, לשדות הקרב של מלחמת העצמאות, כלוחמים מן השורה. חיים גויס לצה"ל ב-30.6.1948, הוצב בחיל רגלים ונשלח לגזרת הדרום. הוא לחם תחת פיקודו של דוד מרכוס בקרבות על משטרת עיראק סווידן, עיראק אל מנשיה וכיס פלוג'ה. ב-19.9.1949, עם תום מלחמת העצמאות, הוא שוחרר. כל אותו זמן, כשנה וחודשיים, לא ידעו בני משפחתו המודאגים במרוקו מה עלה בגורלו. מיד עם שחרורו חזר חיים למרוקו, בכוונה להמשיך את חייו מהנקודה בה הפסיק, אך אורח החיים בגלות לא היה לרוחו והוא החליט לשוב ולעלות לארץ ישראל. ב-30.7.1950 עזב את קזבלנקה בשם בדוי – אלי סוויסה. הוא נאלץ לבחור בשם בדוי כדי שמשטרת הגבולות המרוקנית לא תגלה שזו יציאתו השנייה מגבולות המדינה בפרק זמן כה קצר. מקזבלנקה הגיע לנמל מרסיי בצרפת, שם התנדב לעזור בהבאת ספינה לארץ. הוא עלה בספינה "נגבה", ולחופי ישראל הגיע ב-1.10.1950. כמו רוב העולים באותם ימים נכנס לארץ דרך שער עלייה ומשם נשלח הישר לצפון הארץ, למעברת ראש פינה. כשנה לאחר הגעתו למעברת ראש פינה, בתחילת שנת 1952, התגייס חיים למשמר הגבול. את ארבע השנים הבאות בילה על גבול סוריה – ישראל, סמוך לגשר בנות יעקב. הוא היה אחד מאנשי מג"ב אשר איישו את "תחנת התפישה למי הירדן" בצד הישראלי של גשר בנות יעקב, במטרה לשמור על השליטה הישראלית על מי הירדן והכינרת מפני ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של הסורים לכבוש שטחים אלו. הימים היו ימים קשים לחיים ולאשתו. הוא נשאר בעמדתו על גבול סוריה שבועות שלמים, כאשר אשתו נותרה בבית בקריית שמונה מטופלת בשני תינוקות, נאלצת להתמודד עם הבדידות, הפחדים וגידול הילדים, וזאת בימים של תקריות כמעט יומיומיות לאורך הגבול הסורי (שהגיע אז עד לחופי הכינרת). בסוף שנת 1956 התגייס חיים למשטרה והוצב לשרת בתחנת קריית שמונה, שם שירת כעשרים שנה עד מותו. ילדיו זוכרים: "מקום העבודה, 'התחנה', היה ביתנו השני, בו בילינו ימים רבים יחד עם שאר משפחות השוטרים, שחלקם אף התגוררו בבניין המשטרה. חיי אבי, אימי וחיינו היו ארוגים במשימות של המשטרה, בעבודה במשמרות השונות, במשימות שהוטלו על השוטרים בעיר וברחבי הארץ, בימים קשים של העיר או המדינה כשהשוטרים מגויסים סביב השעון. כל תכנית של המשפחה הייתה מתואמת עם תכניות העבודה של אבינו. מאז שאנו זוכרים את עצמנו, כילדים, היה אבינו איש לובש מדים. הוא הקפיד תמיד למלא את תפקידו בנאמנות, במסירות וביושר, כשכל מטרתו לשרת את הציבור. שירותו במשטרת ישראל היה המשך טבעי לנכונותו המדהימה לשרת את מולדתו, ללחום למענה, לעזור בהקמתה ובפיתוחה ולשמור שכל רע לא יאונה למדינה ותושביה, שכה רבים נתנו את חייהם למענה ושהוא עצמו אהב מאוד. את אהבתו ונכונותו לתרום למדינת ישראל הוא הוכיח מהרגע שלחם במלחמת הקוממיות כחייל צעיר, דרך שירותו כשומר על גבולות המדינה וכלה בשירותו הארוך במשטרת ישראל". בכ"ב בתמוז תשל"ו (20.7.1976) נהרג סמל ראשון חיים בתאונת דרכים, כשהיה בטיול בעת חופשה קצרה מעבודתו. בן חמישים בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בקריית שמונה. הותיר אישה ושישה ילדים.