בן גליה וחיים. נולד ביום ל' בניסן תשל"ו (30.4.1976) בבית החולים "רוטשילד" בחיפה, אח צעיר לאילנית. אילן היה תינוק יפהפה ונוח מאוד, תינוק שכמעט אינו בוכה ותמיד מחייך ושמח, תכונה שאפיינה אותו כל חייו. את לימודיו היסודיים החל אילן בבית-הספר "עין הים" בחיפה, ובתום שנת הלימודים הראשונה עבר לבית-הספר "המגינים" בקרית חיים המזרחית. את לימודי חטיבת הביניים והתיכון סיים בבית-הספר המקיף בקרית חיים, במגמת מדעים וטכנולוגיה, כשבידו תעודת בגרות מלאה. אילן אהב ספורט ושיחק בנבחרת הילדים של "הפועל" חיפה מגיל תשע עד גיל ארבע עשרה. הוא היה נער תמיר ונאה, אהב לרקוד ולבלות עם חברים, לצפות בטלוויזיה, לשחק כדורגל וכדורסל, לשחק במחשב ובעיקר – ליהנות מהחיים. אילן היה תמיד אופטימי ורגוע, עיני התכלת שלו המיסו את לב כולם, והוא סחף את הסובבים אותו בשמחת החיים שלו ובצחוקו. אילן העניק לכולם אהבה ללא גבולות וללא תנאים. חברו, טירן, כתב עליו: "עיניך הכחולות גלים של אין סוף/ מספרות כמה מיוחד היית/ ים עמוק של אין והכל מוסתר בפניך/ בחוץ ניסית להיות פשוט חבר אמיתי/ לצחוק, לשחק, לעזור, לדבר. לאהוב את החיים בלי גבולות./ תום נעורים, מבט מבויש, מסמיק נורא כשהיית נבוך/ והאור זרח ממך בפשטות, גם כשלא ידעת." אילן התנדב באגודת איל"ן בשעות אחר הצהריים, והמשיך בכך גם בחופשותיו מן הצבא. הוא אימץ אדם ערירי וזקן, עזר לו בעבודות הבית הקטנות, ערך בשבילו קניות וטייל אתו. הצורך לעזור לסביבה ולמשפחה היה התכונות שאפיינו את אילן. לא היה מאושר מאילן כשיכול היה לעזור לאדם בסביבתו. כשלושה שבועות לפני מועד גיוסו לצה"ל טייל עם חברים ביוון, ושם נפצע בתאונת קטנוע קלה. מועד גיוסו נדחה, ובתקופת ההחלמה – עד לגיוסו – עבד בחברה לעמילות מכס בחיפה. חרף הפציעה התעקש לשרת בחיל קרבי. לדבריו, רצה לשרת "בסיירת ולא בניירת." הרצון הזה אפיין גם הוא את הדרך בה רצה אילן לעזור ולתת את מיטב יכולתו למולדת ולסייע ככל שניתן בידו. אילן התגייס לצה"ל בשלהי מרס 1995 ושירת בפלוגת הסיור של השריון. במהלך שירותו הצבאי נפצע אילן ברגלו, אך הדבר לא מנע ממנו לנסות ולהעלות פרופיל שוב ולחזור לשרת כחייל קרבי. הוא עבר לשרת בחטמ"ר 769 וביקש שיציבו אותו באחד המוצבים בלבנון. אילן עשה הכל כדי שיאשרו לו לעלות ולמלא את תפקידו כסמל המבצעים במוצב הבופור, רק שם חש שהוא תורם את מלוא יכולתו ומוצא סיפוק בעבודתו. הוא שפע מוטיבציה ורצון אמיתי לתרום מעצמו לחברה, לסביבה ולמשפחה. לא היה מאושר מאילן כאשר עלה ללבנון להחליף חבר. תמיד הסכים להחליף חבר ולמלא משמרת נוספת או להישאר שבוע נוסף וכך הפך מוצב הבופור לביתו השני. הוא חלם, שכשישרור שלום עם לבנון יוכל לטייל בנופים המרהיבים בשלווה. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו את דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אילן. אילן מצא את מותו כשעלה להחליף חבר שעמד לעזוב את התפקיד ולסייע לחבר חדש להיכנס לתפקיד. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. בן עשרים היה בנופלו. לאחר מותו הועלה אילן לדרגת סמ"ר. השאיר אחריו הורים, אחות, גיס ואחיין שלא זכה להכיר – שניר. מפקדיו כתבו עליו כי מילא את תפקידו מתוך תחושת מחויבות ורצון לתרום ככל האפשר. היה נכון לסייע לסובבים אותו בכל עת, גילה יכולת מנהיגות והיה אהוד על מפקדיו ועל חבריו. במכתב הניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה בה שירת אילן: "למרות בעיות רפואיות התעקש אילן לשרת במוצב קדמי. רק שם חש סיפוק בעבודתו – דוגמה מאלפת למוטיבציה ולרצון אמיתי. אילן היה אחראי, מסור, מקצועי מאוד." לאחר נפילתו כתבו עליו חבריו שירים רבים. שיר אחד הולחן ומושר בטקסי זיכרון: "קח אילן/ קח את הזמן,/ הצבא עוד יחכה לך,/ בוא אלינו ואל המשפחה./ תחזור מיד הביתה ואל הכדורגל,/ בוא תרים אתנו את הדגל./ …כשאתה נמצא בצבא,/ המשפחה לך מחכה,/ וללבנון, אנא, אל תלך/ לא רוצים שתסתבך./ …רק דע, אצלנו בשכונה,/ יש לך כבר דרגה גבוהה." דודו, מוטי, כתב: "האילן שנגדע בדמי ימיו/ אתה היית עמוד האש/ שהלך בראש המחנה/ האילן – שהפכת לסנה בוער – / והאש יכלה לך/ אילן – שמפירותיך לא הספקנו./.. נשארת בשבילנו אילן יפה תואר/ נשמה יתירה, שהרעפת מטובך/ על כל סביבתך."
