בן אסתי ודורון. נולד במושב מולדת ביום י"ז בניסן תשל"ה (29.3.1975). בן בכור למשפחה חמה, אוהבת ומלוכדת, אח לשני, תומר וחן, נכד למייסדי המושב. הוריו הנציחו בשמו את זכר שני חבריו של אביו מסיירת אגוז: סגן דב אדר ז"ל וסרן יוסי דירהלי ז"ל. הגננת שלו מתארת אותו כ"ילד מתוק ושקט. ילד חושב, שמיד רואים שיש לו מחשבה יצירתית והוא צמא לכל מלה ומקשיב בפה פעור, ומקבל הכל ברצינות כתורה מסיני. צפיתי לו עתיד מזהיר של מנהיג. עקבתי אחריו במשך השנים, כשצמח והיה לגבר יפה תואר". דביר למד בבית-הספר היסודי במושב ובבית-הספר המקיף "עמק חרוד", במגמה הביולוגית-ריאלית. הוא היה ילד מיוחד במינו – מוכשר, למדן, חכם, שקדן, נבון ומצליחן, בעל דרך חשיבה מהירה וברורה, עם איכות מיוחדת במינה. תמיד שאף להגיע לפסגה ולמצוינות. מנהיג הכיתה, שכולם התקבצו סביבו ושמעו בקולו. כל דבר שלקח על עצמו ביצע באחריות וברצינות, על הצד הטוב ביותר. עיניו חוקרניות, אוזניו רגישות ולבו פתוח. כל אשר קלט נספג בפנימיותו. דביר חונך על פי הדוגמה האישית שספג מהוריו. החינוך היומיומי של שמירת ערכים ועמידה עליהם – מאביו, והחמימות שלא תכלה של אמו – הם שעיצבו את אופיו. גם לשלושת אחיו, למשפחה המורחבת ולבית מולדת היה מה לתרום. אווירה של התנדבות, שהיא היחלצות מתוך רצון פנימי וחופשי לטובת העם והחברה. כבר מגיל צעיר בלט דביר במנהיגותו ובכיתה ז' ניהל בהצלחה רבה את ועדת הגינה, האחראית על הנוי בחברת הילדים. דביר אהב מאוד לנהוג והיה מוכר כנהג של חברת הילדים – לקייטנות, לים ולמסיבות. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים תפעל את הטרקטורים המשוכללים ביותר במושב. דביר אהב מאוד את הים והיה מבלה שעות בשחייה, במשחק מטקות על החוף ובגלישה על הגלים. הוא הצטיין בספורט, במיוחד בכדורעף ובלט בנועזות שלו. הרכז החברתי של חברת הילדים סיפר על דביר, שהיה נער כריזמטי, בעל חוש צדק מפותח וכושר מנהיגות, שלא איבד את קור הרוח גם במצבי לחץ, היה חבר איכפתי, בעל כושר ארגון מעולה. דביר היה גם שובב גדול, אך בכל מעשי השובבות שעשה בגיל ההתבגרות, הוטרד תמיד שמא מעשיו יפריעו לו להגיע לדרגת קצין בצבא. לאחר גיוסו הקפיד לשמור על קשר רצוף והדוק עם חבריו הרבים. דביר התגייס לצה"ל בתחילת חודש דצמבר 1993 ושירת בחיל השריון כנהג טנק ובהמשך, כמפקד טנק. הוא סיים קורס קציני שריון בהצטיינות ונשאר להדריך כמפקד מחלקה בקורס מפקדי טנקים. בניגוד לקצינים אחרים, לא היה כל צורך לדרבן אותו לעשייה, להיפך, צריך היה לנסות לבלום את סוסיו, כדי שלא ירוץ קדימה מהר מדי וישאיר את כולם מאחור. בתחילת דצמבר 1995 הצטרף דביר לשורות צבא הקבע. מפקדיו הגדירוהו כ"קצין הטוב ביותר בגדוד", "אחד במינו", "שריונר מצטיין", "מנהיג טבעי בעל כריזמה וקסם אישי, קצין שאפתן ובלתי מתפשר, שגילה תושייה ועצמאות במילוי תפקידו והפגין מוטיבציה גבוהה. מילא כל משימה שהוטלה עליו במקצועיות ובמסירות, הקפיד על קלה כחמורה, וגילה יוזמה ומוסר עבודה גבוה. דביר נמנה עם זן מיוחד של אנשים, שלא מוצאים כל יום". דביר תכנן קריירה צבאית, והתעתד לצאת לקורס מפקדי פלוגות. חשוב היה לו להתנסות בשירות בלבנון ולהכיר את תנאי השטח והלוחמה שם בטרם יגיע לשם כמפקד. דביר חש, שמילוי המשימה וההתנסות המבצעית הינם בראש מעייניו. אהבתו לצבא ובפרט לחיל השריון – לריח השמן, לרעם התותח ולעשן הפגז – מילאו את כל ישותו. בשנה האחרונה לחייו נרקם קשר אהבה בינו לבין חגית, אותה הכיר בבסיס השריון, והשניים בילו יחד בסופי השבוע ובחופשות. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם דביר. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במושבו, מולדת. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. משפחתו הנציחה את זכרו בהכנסת ספרייה תורנית לבית הכנסת במושב, וביום השנה לנפילתו יצא לאור ספר זיכרון "חלום עצוב של יופי". סמוך למושב מולדת, בו נולד וגדל דביר, הקימה המשפחה מצפור הנושא את שמו. המקום נבחר משום היותו חלק מנוף ילדותו ונעוריו של דביר, ומתקיימות בו פעילויות חברתיות של ילדי המושב והאיזור. מהמצפור אפשר לראות את הנוף, החל מהחרמון בצפון, דרך הרי הגלעד ורמת הגולן במזרח ועד בקעת הירדן בדרום. אלוף משנה אודי, מפקד העוצבה בה שירת דביר, כתב למשפחה: "דביר שירת בעוצבת 'בני- אור', נושאת הדגל של חיל השריון כ'גנן' – מדריך בקורס מפקדי טנקים, תפקיד אותו מבצעים המעולים והמצטיינים בקרב הקצינים בחיל השריון. כעשרים שנה אני מפקד על חיילים, מפקדים וקצינים. אלו אנשים טובים, מהמעולים שיש לנו בצה"ל. מתוכם, לעתים רחוקות, אני פוגש מצטיינים במיוחד, המסבים את תשומת לבי בצורה חריגה. דביר היה אחד כזה. אני עוקב אחריו מאז קורס קציני שריון, כצוער מעולה, המסיים את הקורס בהצטיינות. אנו מחליטים להשאירו כמפקד מחלקה, 'גנן' בקורס מפקדי טנקים ביחידת 'עזוז'. הבחירה נכונה. דביר, תוך שבועות, 'תופס פיקוד' והופך למפקד המחלקה המוביל בפלוגה, נערץ על ידי פקודיו ואהוד על חבריו ומפקדיו." מתוך דברים שכתב בן דודו, צור אליעז : "… אין מקום בו הייתי רוצה להיות/ מאשר בנקודה ההיא, בזמן ההוא/ לקלוט אותך, לאסוף, להחזיק/ המרחק לא נשמר ואתה איבדת את כל הגובה/ השרירים הגדולים שראיתי הולכים תופחים/ הקול הדק והצפצפני/ התחלף ב"רגיל" עם ניסוח צורמני/ ידעת תמיד מה אתה רוצה ולאן יוביל השביל / כשהגעת – בחרת יעד אחר להוביל/ המון ביטחון ורצון להצליח/ ילד מוכשר בסוף לכולנו יוכיח/ הסוף הגיע כמוך – מהיר וציני… /היינו הרבה אחים/ תחילת החיים, אתה כבר חסר/ דביר, אתה ראוי לכל התארים/ ובעיקר ל-חבר!".
