לניאדו, יצחק

יצחק, בן לילי ומשה, נולד ביום י"ג באלול תשי"א (4.9.1951) בבני-ברק. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "קוממיות" בבני-ברק, ואחרי-כן למד שנה אחת בבית-הספר לקציני-ים בעכו. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר "אורט" בבני ברק. איציק, כפי שקראו לו בני משפחתו ומכריו, היה תלמיד מצטיין מילדותו. הוא סיים את לימודיו היסודיים בהצטיינות, וגם בלימודים התיכוניים נחשב תלמיד מוכשר, ותמיד היה חביב הכיתה. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", וניהל שם חיי-חברה ענפים. הוא אהב מאוד לטייל, השתתף בכל טיולי התנועה ואף יצא ביזמתו שלו לטיולים רבים. נוסף על זאת עסק בספורט לענפיו השונים, ומאחר שאהב שחייה, היה גם מציל חובב. חלק נכבד משעות הפנאי הקדיש לריקודי עמים. הוא הכיר ריקודים רבים, אהב לבלות שעות ארוכות בריקוד והופיע במסגרת להקת רוקדים חובבים. יצחק גויס לצה"ל במחצית מאי 1969 והתנדב לסיירת שקד. במסגרת הסיירת עבר טירונות קשה ביותר, שרבים לא עמדו בה. הודות לכוח רצונו העז, לאמונתו ביכולתו ולעקשנותו עמד בכל קשיי הטירונות, ואחרי-כן השתלם בקורס לסיירים, בקורס צניחה, בקורס מש"קי חבלה, ובקורס לנהגי זחל"ם. במשך שירותו עסק איציק בשני מקצועות עיקריים: סייר ומש"ק חבלה במחלקת סיור. אחרי הטירונות הוצב ביחידה באזור ים המלח, ושם השתתף במרדפים אחר מחבלים ובמארבים למחבלים. כעבור זמן השתתף במירדפים אחר מחבלים גם באזור עזה, ובאחת הפעולות זכה באות הצטיינות אישי מידי מפקדו, כאות הוקרה להצטיינותו בפעולה. הוא לא סיפר עליה מעולם בבית, מתוך הכרה בחשיבות של שמירת הסודיות. איציק היה נערץ על כל חבריו ביחידה, וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו. הוצע לו ללכת לקורס לקצינים ולהמשיך בשירות בצבא הקבע, אולם הוא סירב, משום שהשתוקק לחזור לחיים האזרחיים ולהתחיל לבנות את עתידו. עם תום שירותו הסדיר החל איציק לתכנן את עתידו. הוא ירד לנואיבה ועשה כחודש וחצי עם חברתו, שעמה עמד להתחתן. החיים בנואיבה המתפתחת קסמו לו, והוא החליט לקחת חלק בבנייתו ובפיתוחו של אזור זה. הוא החליט לבנות שם את ביתו עם אשתו לעתיד, והגיש בקשה להתקבל כתושב במקום. במשך תקופה זו נקרא גם לשירות מילואים פעיל. אולם לפני שהספיק להגשים את שאיפותיו לבית, למשפחה ולחיים חדשים, פרצה מלחמת יום-הכיפורים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יצחק בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) נפגע יצחק ונהרג באש ממטוס אויב, תוך כדי פינוי נפגעים, ממערב לתעלת סואץ, באזור הנמצא מערבית לפאיד. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. לאחר מותו כתב אחד מחבריו לשירות: …"חייל בדם – זה אחד, שהדברים באים לו ב"טבעיות". מה שלא תתן לו לעשות – תפיסת עמדה בשטח, שימוש בכל סוג כלי הנשק, כולל נשק אויב, התמצאות בשטח, עזרה לחבר וכו' – הוא תמיד יעשה מנקודת ראות של חייל. איציק היה אחד כזה". הוריו תרמו לזכרו פרוכת וספר תורה לבית-הכנסת המקומי; חבריו ליחידה הוציאו לאור חוברת לזכר כל חללי יחידתם, ואיציק ביניהם; אחד מחבריו כתב ספר בלדות, שעיקרו נסב על איציק, ואחת הבלדות – כולה עליו.