לנדסמן, ירון
בן יחזקאל והדסה. נולד ביום ד' בכסלו תשי"א (13.11.1950) בקיבוץ אילת-השחר ולמד בבית-הספר היסודי בקיבוץ. בכיתות י' וי"א למד בחדרה ובכך סיים את חוק לימודיו. משחר ילדותו אהב לשיר, ביחוד שירים ספוגי רגשנות. ביזמתו הקימה הכיתה פינת בעלי-חיים והוא המריץ את הילדים לצאת לטיולים בחיק הטבע כדי להביא עוד בעלי-חיים לפינה. ירון אהב להשתתף בהצגות והעשיר אותן בקולו החם והמצלצל. אף על פי שניבאו לו עתיד בשטח המוסיקה העדיף להתמסר לספורט. כשהיה ילד אהב להאזין לסיפורי גבורה והיה גאה באביו (שהיה מעצירי ה"הגנה" בכלא עכו) וגם בדודו (שהיה ממגיני תל-חי בשנת תרפ"א). יותר מכל התגאה על היותו בן-הגליל, "דור שני" למתיישבים באילת-השחר ומבוני קיבוצו. הוא החליט כי גם הוא ילך בדרכם. הוא הצטיין בטוב-לב, בהתחשבות ברגשות הזולת. כשהתקרב חג היובל של הקיבוץ עלה הטרקטור שבו נהג על מוקש והוא נפצע קשה. אך הוא לא דאג לעצמו אלא לחבריו וחשש שמא יבוטל החג בגללו. הרופא שטיפל בו סיפר כי לאחר הניתוח ביקר אצלו וירון שאל אם יוכל להיות חייל קרבי לאחר שיחלים. זה הדבר שהעסיק אותו במצבו הקשה. בשנה האחרונה לחייו החל לעסוק בצילום הנופים שאהב. ירון גויס לצה"ל בנובמבר 1968 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. הוא היה חייל למופת, אהוב על מפקדיו ועל חבריו. ביום כ"ה בסיון תשכ"ט (11.6.1969), נפל בבקעת-הירדן במרדף אחר חוליית מחבלים והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות באילת-השחר. החוברת "ירון" שיצאה לאור לזכרו אחרי שנפל, מסתיימת בדברי מפקדו "על קברך". ואלה הדברים: "לפני שמונה חודשים עמדת על פתחה של יחידה לוחמת וביקשת להתנדב לשרת בה. ידעת את מגבלותיך הגופניות ובכל זאת ביקשת להיאבק. ברגע שחשפת את גופך לפני הרופא, כדי שיתן לך אישור להצטרף לצנחנים, ידעת שהתחיל המאבק, מאבק מייגע ללא פשרות וללא רתיעה, להגשים את משאת-הנפש. סייעתי בידך במאבק זה כי חשתי ממבט ראשון שקורצת מחומר שמוקש אחד לא יוכל לו. חשתי, שאתה מדור שאינו משלים, הנופל וקם, המתגבר על כל קושי, על כל מגבלה, דור שאינו מודבר בקלות. לבסוף ניצחת – – – לפני שלושה חודשים ירדנו לבקעה, לשבת בה ולהגן עליה. זו, בקעת הירדן, ארץ המרדפים והשכול, השממה הלוהטת – – ארץ בה כל שיח ירוק יורק אש וכל נקיק-סלע נותן מסתור ומחסה – – – בקעת הירדן הביאה אותך לידי לחימה יום-יום. השתתפת במרדפים, במארבים ובסריקות-לילה. לכל אשר נקראת הלכת בראש מורם, תמיד מוכן, תמיד דרוך, בשקט, ללא דיבורים, ללא תיאוריות – אבל תמיד נאמן, נוטל על עצמך משימות אחראיות, מחזיק בכלי הנשק האחראי ביותר – ואתמול תמה דרכך בשטח סבוך ומסולע, בין עצי זית וחרוב – – – מצאתי אותך צמוד אל המקלע כשהאצבע על ההדק ולידך מוטלים שלושה מחבלים – – – אתה, שנולדת בגליל הזה, לחרוש ולקצור, לבנות בית באוירת הכפר הרוגע, נקראת לשלם מס-דמים, דמי בני הנעורים – הנקטלים בשדות האש והעשן. בלבנו השאלה הצורבת: מתי יתמו ימי הזדון וההרג? מתי נוכל לשוב לביתנו ולגדל פרחים? אבל עד אשר יגיעו ימים אלה – על קברך, ירון, אנו נשבעים להמשיך. איך נוכל לנחם ולהתנחם? במה נוכל להסביר מעשיך. אולי בהרגשת הביטחון, שבזכות בחורים כמוך מובטח לעם ישראל לשבת בארצו לעולמים. על אף העצב והתוגה שירדו על בתינו ימשיכו מחר בבוקר לעבוד וליצור, לחרוש, ולקצור, לבנות בתים ולגדל ילדים, בגליל ובעמק ובכל פינה בארץ – והכל בזכותך. זוהי אולי הנחמה היחידה שנותרה לנו בלכתך".
