לנדאו, עמנואל (אמיל)
בן פניה ומשה, נולד ביום כ"ז בחשוון תרפ"ט (10.11.1928) בווארשה, בירת פולין, ונתנסה בנדודים ובסבל רב עד אותו יום בו חירף את נפשו במלחמת-ישראל. בשנת 1939 עזב את וארשה והגיע לברית-המועצות. אחרי שלוש שנות נדודים, לאחר שנותק מהוריו שאבדו, עלה לארץ בעליית "ילדי טהרן" יחד עם אחותו. תחילת לימודיו והתערותו בארץ היו בחוות הלימוד של "עליית-הנוער" בירושלים. משם עבר יחד עם אחותו לקיבוץ גניגר ומיד נתגלה שם כנער ברוך-כשרונות, הסתגל לתנאי הקבוצה והכה בה שרשים עמוקים. במהירות מפתיעה רכש לו את השפה העברית ושלט בה באופן חופשי. הארץ החזירה לו את האמונה באדם שאבדה לו. בחבורה הקטנה של "ילדי טהרן" אשר במשק נתגלה ככוח מדריך ומכוון בענייני חברה ולאום. "אצילות-נפש ותקיפות רבה נתמזגו באופיו" – כתב אחד ממדריכיו באותה תקופה. עם סיום לימודיו בגניגר החליט ללמוד חקלאות ועבר לבית-הספר "כדורי". עם סיום חוק לימודיו הצטרף לגרעין שהתגבש מחברי כיתתו ועבר עימהם לרמת יוחנן לשם הכשרה. בין חבריו להכשרה התבלט עד מהרה ואף השפיע עליהם בעיצוב השקפת עולמם. אולם תקופת הכשרתו לא ארכה, כי התגייס מיד עם תחילת מלחמת-העצמאות. במארב ליד קרית מוצקין לשיירת הנשק והתחמושת שהחיש האויב לעזרת כנופיות ערביי חיפה, היה עמנואל בין אנשי היחידה שהסתערה על מכוניות האויב. הוא קפץ אל אחת המכוניות העמוסות נשק, כדי להוציאה משדה-הקרב ולהעביר את השלל לידי לוחמינו. בהתפוצצות שאירעה נתרסק, ביום ו' באדר ב' תש"ח (17.3.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ברמת יוחנן. על מעשה-גבורתו הוענק לו, לאחר מותו, ב"יום הצבא" בכ' בתמוז תש"ט, "אות גיבור ישראל". ביום ד' בכסלו תשכ"ה (9.11.1964) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
