לנדאו, חוה (“אוה”)
בת וולף וקמילה. נולדה ביום ט' בשבט תש"י (27.1.1950) בורוצלב אשר בפולין. בשנת 1957 עלתה המשפחה לארץ. חוה לא ידעה חבלי-קליטה ובמשך תקופה קצרה למדה לדבר בשטף בשפת הארץ, אשר עוד לפני זמן מועט היתה לה זרה לחלוטין. חוה למדה בית-הספר היסודי "הר נבו". את השיעורים אשר למדה שם היתה מכינה ללא כל עזרה כי לא נזקקה לה. לאחר-מכן למדה בבית- הספר התיכון העירוני ד' שבתל-אביב. עוד בראשית הלימודים בבית-הספר היסודי נעשתה חוה בוגרת מבחינה חברתית. היא נרשמה לתנועת "המחנות העולים" ולאט לאט התחילה להתרחק מביתה ורצתה לחיות את חייה באופן עצמאי, כשהיא איננה נתונה להשגחה מתמדת של הוריה. עד מהרה התקשרה לסביבתה החדשה, בין אם זו אווירת הקייטנה בימי חופשתה בקיץ ובין אם במחנות התנועה או בגדנ"ע. תמיד היתה מרוצה, עליזה, חייכנית ורוכשת את ידידות כל הסובבים אותה. חוש חברתי מפותח היה לה והיא ידעה לקשור קשרי-ידידות עם חברים וידידים חדשים. כאשר היתה במחנה-עבודה בקיבוץ יגור קשרה קשרי-ידיות עם בת הקיבוץ, ידידות שנמשכה שנים. חוה אהבה להשתתף בטיולים והיתה נוהגת לשיר בקול את שיריה החדשים העבריים, ואף את שירי אביה בפולנית, ברוסית ובצרפתית. בתקופת לימודיה בבית-הספר התיכון הפסיקה את שיעורי-הנגינה בפסנתר, אשר בהם התמידה במשך שש שנים, אך על התנועה לא רצתה לוותר. עם התבגרותה היתה יושבת עד שעה מאוחרת בשעת ויכוחים עם חבריה על מהות-החיים, על בעיות חברתיות ועל אהבה. שוב לא היו הלימודים הנושא העיקרי בחייה ובעיניה היו הוריה בני הדור "הישן" שאינו מבין ואינו יכול להבין את הבעיות החדשות של החיים – ובמיוחד של הדור הצעיר. ובכל זאת היה ביתה מקום הפגישות החברתיות ואמה נשארה הידידה אשר בפניה אפשר היה לגלות לה את לבה הצעיר. בשנתיים האחרונות של לימודיה התיכונים נעשו הלימודים קשים יותר ונגלו אלו קשיים במקצועות שונים. אבל חוה לא רצתה בשום עזרה ובשעה שהתעוררה איזו אי-הבנה בינה לבין מורה זו או אחר לא הירשתה להוריה להתערב בכך, כי מטבעה היתה אופטימית ובטוחה שהכל יסתדר. בתקופת המתיחות לפני מלחמת ששת הימים ובימי המלחמה עצמה נחלצה חוה, עם חבריה וחברותיה, לעזרת היישוב ועשתה כל אשר יכלה: היא עבדה בבית-חולים, תרמה מדמה לחיילים פצועים, נתנה ידה לעומס המכתבים בדואר ואף חפרה שוחות. כתום המלחמה עמדה חוה בבחינות-הבגרות, סיימה את לימודיה והחליטה לצאת ולראות את העולם. מאבק קשה היה לה עם הוריה ולבסוף קיבלה את הסכמתם לצאת לטיול עצמאי לארצות-הברית, אל משפחתה הענפה, אשר קיבלה אותה בסבר פנים יפות בבואה לשם. בארצות-הברית נתגלה לפניה עולם חדש: היא קלטה רשמים חדשים, מצאה חברים חדשים, ביקרה ערים גדולות וחשובות – ומכתביה הביתה היו מלאים התרגשות ורשמים. אולם בשמחה רבה חזרה חוה לביתה – ואל הצבא, אשר קרא לה סיכוי שתקבל פטור משירותה הצבאי והוריה רצו לשכנע אותה להמשיך בלימודיה באוניברסיטה; אבל חוה לא רצתה לשמוע על כך ואמרה כי את חובתה תמלא ככל השאר, ולא עוד אלא שהגישה בקשה לגיוס מוקדם – וזו נתקלה; בדצמבר 1967, למרות שלא מלאו לה עוד י"ח שנים, לבשה את מדי צה"ל. היא סיימה קורס צפניות וקורס של שירותי עזר לטייסים והוצבה לחיל-האויר. את כל עבודתה בצה"ל שמרה כסוד צבאי ורק אחרי נפלה נודע להורים מפי מפקדיה שתפקידה היה אחראי והיא מילאה אותו בתבונה ובמסירות. תמיד השכילה ליצור מסביבה אווירה נעימה בבת-השחוק שעל פניה ובנכונותה לבוא לעזרת אחרים. יש שהביאה אתה חברה שלא יכלה להגיע הביתה מן הבסיס ירושלימה ויש שהיו באות אתה גם חברות ששירתו עמה יחד – וכך נקשרו ביניהם קשרי-ידידות. כן היה מנהג בידה, בבואה הביתה לחופשה, כשהיא מאובקת ועייפה, שהביאה לאמה, האהובה עליה כל כך, זר-פרחים כי חוה אהבה לשמח את לבבה – ואת לב חברותיה, ובשעה שהיתה מגיעה הביתה היה הבית מתמלא חברים שבאו לבקר אותה והם היו משוחחים על נושאים שונים ומגוונים; הבית היה הומה משמחה של צחוק ומרוח טובה ועליזה, כי היא אהבה את החיים ואת המולת-החיים. הרבה תכניות היו לה לעתיד והיא חלמה על לימודים באוניברסיטה ועל המשפחה אשר תקים בעתיד. הביתה באה לאחרונה ב-12 בינואר 1969, כי רצתה לקחת את שמלתה שבעוד יומיים עמדה ללבוש לחתונת חברתה. זה היה יומיים לפני שנפלה, כי ביום כ"ד בטבת תשכ"ט (14.1.1969) יצאה חוה אחרי הצהרים בטנדר צבאי ובאותה נסיעה מצאה את מותה. הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. לא הרחק ממנה הובא למנוחת עולמים בן-דודה, דניאל טריינין, שנפל במלחמת ששת הימים על שחרור ירושלים. אנדרטה לזכרה הוקמה בחצר בית-הספר העירוני ד' מעשה-ידי הפסל תומרקין. נוסדה קרן להנצחת זכרה של חוה להוצאת עלון ("בדרך") למען הבטיחות בדרכים. ספר לזכרה, הכולל את תולדותיה ודברים מפי חבריה המספרים עליה, יצא לאור בתל-אביב על-ידי הוריה וחבריה.
