בן תמרה וולדימיר. נולד ביום כ"ז בניסן תשמ"ג (10.4.1983) בעיר צ'יטה ברוסיה. למד בבית-הספר "20N" בעיר אולן אוצה, מכיתה א' ועד כיתה י'. מגיל צעיר בלטה בדניס נטייתו החזקה לספורט. הוא הרבה לשחק כדורגל ובהמשך למד בבית-ספר לקרטה. קשור היה מאוד לאחיו הצעיר סרגיי והשניים בילו שעות רבות בצוותא, יחד עם חבריהם המשותפים. בקיץ 1999, בהיותו בן 16, עלה דניס לארץ עם משפחתו, אשר קבעה את ביתה בבת ים. תקופה קצרה למד עברית באולפן ובתחילת שנת הלימודים החל את לימודיו בבית-הספר התיכון "חוות הנוער הציוני" בירושלים והתגורר בפנימייה שבמקום. דניס למד בכיתה של "נעל"ה" (נוער עולה לפני הורים) ובכיתתו היו כולם עולים מרוסיה, מאוקראינה וממדינות אחרות של חבר העמים (ברית-המועצות לשעבר). יחד עמו למדו והתגוררו במוסד, בכיתות נמוכות יותר, אחיו סרגיי ובת דודתו אלינה. דניס היה נער חברותי, אדיב ומנומס, והיו לו חברים רבים. גם כאן הביא לידי ביטוי את יכולותיו הגופניות והתמקד בכדוריד. בהגיעו לכיתה י"א החל לשחק כדוריד באופן מקצועי במסגרת ליגת הנוער של "הפועל ירושלים". בבית-הספר התארגנה קבוצת כדוריד בה נטלו חלק חברים משתי כיתות של "נעל"ה". האימונים נערכו בשעות הבוקר המוקדמות, ובשעה שרוב החניכים עדיין נמו את שנתם, היו דניס וחבריו לקבוצה משכימים קום, יורדים למגרש הספורט ומתאמנים. רבים מהחברים לא החזיקו מעמד ו"נשברו" אחרי כמה אימונים אך דניס גילה כושר סבולת והתמדה וגם בתנאי מזג אוויר קשים, בגשם ובקור, היה מתעורר בזמן ויורד להתאמן. במגרש הספורט נפגשו דניס ואחיו שאף הוא שיחק כדוריד והעיסוק המשותף קירב בין השניים שכעת, בארץ, נפרדה דרכם החברתית וכל אחד מהם רכש לעצמו חברים חדשים. דניס אהב את החיים בפנימייה שהתאימו לאופיו העצמאי והשתלבו בתחושת החופש שהיה זקוק לה. את ביתו היה פוקד אחת לשבועיים ומשתף את הוריו בחוויות. ואף כי לא השקיע זמן רב מדי בלימודים, סיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה ובציונים טובים. בראשית חודש ספטמבר 2002 התגייס דניס לצה"ל. בשלבי המיון הראשונים השתלם בעברית וזכה במחמאות רבות על ידיעותיו הטובות בשפה בהתחשב בזמן הקצר יחסית שנמצא בארץ. דניס היה מלא התלהבות ורצון לתרום לצבא ולמדינה. הוא שאף לשרת בצנחנים ואף התקבל לגיבוש, אך באחד המסעות האחרונים נפל ונפצע במצחו. למרות פציעתו סיים את המסע, אך לא עבר את הגיבוש. הוא שובץ לחטיבת "גולני", התנדב לסיירת "אגוז", והחל בגיבוש ליחידה. בגיבוש השתתפו גם כמה מחבריו ללימודים אך דניס היה היחיד מביניהם שהגיע לקו הסיום, והיה מאושר כששמע את שמו ברשימת המתקבלים ליחידה המובחרת. הוא החל מסלול טירונות מפרך שכלל פעילות אינטנסיבית ואימונים מתישים ועמד בהם בכבוד. חבריו לצוות העידו כי עשה הכול בחיוך, הרבה לצחוק ולהרים את המורל ועזר לכולם. בסיום מסלול ההכשרה קיבל דניס סיכת יחידה ולא היה גאה ומרוצה ממנו. הוא החל את שירותו בסיירת "אגוז" והתגלה כלוחם מקצועי ומוכשר וכחבר מסור. בבית לא סיפר הרבה על הפעילות כדי לא להדאיג את הוריו אך שיתף אותם באנקדוטות ובסיפורים משעשעים מחיי הצוות. דניס אהב את הצבא, אהב את ישראל וחלם על קריירה צבאית. הוא היה מועמד לצאת לקורס צלפים ובהמשך לקורס חבלה מתקדם, אך לא הספיק לעשות זאת. ביום ט"ז באייר תשס"ד (7.5.2004) נפל דניס בקרב בהר דב במהלך פעילות מבצעית. במהלך הלילה ביצע כוח של סיירת "אגוז" פעילות יזומה סביב מוצב "גלדיולה" שבגבול הצפון. הכוח ערך סריקות שבמהלכן אותרו מטעני חבלה, תרמילים וציוד אותם הניחו מחבלי החיזבאללה. שעה שעשה הכוח דרכו חזרה למוצב, פתחו המחבלים בהפגזה כבדה של הגזרה שכללה הטלת פצצות מרגמה וטילים נגד טנקים וכן הופעלה זירת מטענים. דניס נפגע במכת האש הראשונה ונהרג במקום. עוד שלושה-עשר חיילים נפצעו, חלקם טופלו במקום וחלקם פונו באמצעות מסוקים לבתי-החולים. בתחקיר שנערך לאחר האירוע התברר כי המחבלים תכננו לבצע פיגוע רחב היקף נגד כוחות צה"ל באזור מוצב "גלדיולה" והודות לפעילותם של דניס וחבריו נמנע אסון כבד עוד יותר. דניס היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. בת דודתו, ויקי, נזכרת בשיחתם האחרונה שהתקיימה ביום ההולדת של דניס, כחודש לפני שנפל: "הוא היה אופטימי. הוא כל כך אהב את הצבא. כשהיה יוצא לחופשות, חיכה תמיד לתחילת השבוע כדי לחזור ליחידה ולחברים. מילים לא יכולות לתאר כמה הוא היה חשוב לנו וכמה נתגעגע אליו". חבריו של דניס לצוות הקימו לזכרו גן הנצחה בפנימיית "חוות הנוער הציוני", שם גדל דניס ולמד במשך שלוש שנים. את הגן בנו חיילי הצוות במו ידיהם; חברים מכל רחבי הארץ הגיעו למקום והחלו בביצוע עבודות גינון, חפירה, צביעה, שתילת עצים ופרחים, בניית טרסות, יציקת בטון והכנת אבן האנדרטה. מספר אלעד, בן זוגו של דניס לצוות ב"אגוז": "מהרגע הראשון היה לנו ברור שהפרויקט שלנו יהיה לעשות משהו לזכרו של דניס, להנציח אותו. זה סוג של סגירת מעגל לפני השחרור. כל הזמן רצינו לעשות משהו בשבילו, רצינו שיזכרו אותו, איזה אדם הוא היה, חבר משכמו ומעלה. הוא תמיד היווה דוגמה אישית לכל מי שסבב אותו. המקום ישמש אותנו לבוא ולהיזכר, לשבת ביחד כל הצוות ולהעלות זיכרונות". מפקד הצוות, סגן גל, מוסיף: "… עבודת ההנצחה החזירה אותנו אל כל מה שקרה. כל יום אנחנו נזכרים בדניס, מדברים על דברים שהוא היה עושה, איזה לוחם הוא היה, איזה חבר הוא היה. כל מה שנשאר לנו עכשיו זה לספר לחברים הצעירים כמה הוא היה גדול, שכל דבר הכי קשה הוא היה עושה בלי להתלונן, כדי שילמדו ממנו ויהיו לוחמים כמוהו"
