fbpx
ללום, עדי

ללום, עדי


בת מרים וגיל. נולדה ביום כ"ה בחשוון תשמ"ה (20.11.1984) בעפולה, אחות צעירה לרונן ודגנית. עדי גדלה והתחנכה בעפולה. היא למדה בבית-הספר היסודי "בית זאב" מכיתה א' ועד כיתה ו', ולאחר מכן עברה לחטיבת-הביניים "אורן", שם למדה בכיתות ז' עד ט'. בכיתה י' למדה בקריית החינוך על-שם דוד בן-גוריון ובהגיעה לכיתה י"א בחרה לעבור לפנימיית "אלוני יצחק" הסמוכה לבנימינה. כשסיימה את לימודיה התיכוניים הייתה בידה של עדי תעודת בגרות ובה חמש יחידות לימוד במקצועות ביולוגיה ומוזיקה, וכפי שהעידה עדי על עצמה: "התחביב העיקרי שלי הוא שירה, ובמסגרת הבגרות במוזיקה, עשיתי שתי יחידות לימוד מעשיות שכללו שירה". עדי ניחנה בחוכמה, ברגישות רבה ובאהבת אדם. מוזיקה, שירה וספרים היו אהבותיה הגדולות. בדיוקן עצמי שכתבה בגיל חמש-עשרה, משרטטת עדי במילים את אופייה, רגישותה וציפיותיה מהחיים: "השיר האהוב עלי… 'לתת'; שני דברים שעוד לא ניסיתי ואני רוצה לעשות… טיול מסביב לעולם, להקליט דיסק משלי; שלוש ציפיות שלי מעצמי… להיות עם קצת יותר ביטחון עצמי, להיות יותר פתוחה, להצליח בלימודים ובחיים; דברים שגורמים לי להילחץ… מבחנים, חברה חדשה, חדשות; שלוש תכונות בולטות אצלי… נפגעת בקלות (אבל לא תמיד מראה את זה), אוהבת לצחוק, אוהבת לעזור לאחרים; אילו הייתי על אי בודד, שני חפצים שהייתי לוקחת עמי… חבר או חברה, רדיו; שלוש ציפיות מחבריי לכיתה… שיקבלו אותי כמו שאני, שלא ישפטו אותי לפי הרושם הראשוני, שיתייחסו זה לזה בכבוד; גלולת פלא שהייתי מוכנה לרכוש עבורי תמורת מיליון דולר… שאני לא אלחץ ממצבים טיפשיים; היגד שאני מאמינה בו… חייה את החיים ותן לחיות". בתאריך 21.8.2003 התגייסה עדי לצה"ל ובתום אימוני טירונות בני שבועיים בבסיס הטירונים "זיקים", שובצה ל"שח"ם" (שירות חובה במשטרה). את שירותה עשתה בתחנת המשטרה בבית שאן כשוטרת סיור. גאה הייתה במדיה הכחולים ומלאת מוטיבציה להתקדם במשטרה; את תפקידה ביצעה באחריות ובמסירות רבה. ביום כ"ט באדר תשס"ד (22.3.2004) נפלה רב-שוטר עדי בעת מילוי תפקידה והיא בת תשע-עשרה. היא הובאה למנוחות בבית-העלמין הצבאי בעפולה. הותירה אחריה הורים, אח, אחות, וחלל עמוק בלב בני משפחתה והסובבים אותה. בכיתוב האישי על מצבתה נחקקו המילים: "מנגינת חייך תתנגן בלבנו לעדי עד". השיר "עד מתי" שכתבה עדי משקף היטב את השקפותיה: "אם תסתכלו סביב תראו מראה לא חביב הרבה אנשים פוגעים ונפגעים גם ממכות וגם ממילים אם הם רק ינסו למנוע מלחמה תהיה פה אווירה חמה ונעימה אך הם בשלהם, ממשיכים להרוס וכל נבט של אהבה לרמוס דתיים וחילוניים, שמאלנים וימנים צברים ועולים וגם יהודים וערבים אחד את השני מתעבים עד מתי השלום יבושש? עד מתי יירו אחד בשני אש? אם רק נאמין שהשלום קיים אף אחד לא יהיה מאוים המלחמה, הטרור וגם פיגועים ייעלמו כאילו לא היו קיימים אך מעט מאוד אנשים מאוסים את תהליך השלום הורסים דבר מהארץ לא יישאר אם השלום ימשיך לאחר אף אחד יותר לא יפחד אם נצליח להתאחד" ביום השנה למותה, הספיד אותה אביה, גיל: "עדי ילדתי האהובה, כמעט שנה עברה מיום שנפרדת מאתנו. הזמן לא ריפא את הפצע המדמם, להפך: הכאב כבד מנשוא. כל יום קשה ממשנהו. חלק הארי בלבנו מת יחד אתך. עדי, חיינו היו תמיד סביבך, וכן גם היום, המחשבות והגעגועים הם אתנו כל הזמן, אבל את כבר לא. חסרים לנו העדינות, החיוך הנצחי והאופטימי שלך, חסרה המוזיקה שנשמעה תמידית מחדרך. היום עצוב לנו מאוד. בשנה האחרונה הרשינו לעצמנו לחטט בעבודות שלך ובכתובים שלא הורשינו לקרוא בחייך, המאשרים את מה שכבר ידענו – כישרון, רגישות, היית תמימה ושופעת כנות וציפיות לעולם נקי וצודק. עדי, עכשיו תורי לבקש ממך 'סליחה'. סליחה שחינכתי אותך לספר רק את האמת ולהאמין באנשים שירצו רק את טובתך וביטחונך. עדי, שוב סליחה על שהיינו כה תמימים לחשוב ולהאמין שימשיכו לשמור עלייך כמו ששמרנו אנחנו עד ליום גיוסך, שכן היינו בטוחים שהמלחמה העיקרית היא לשמור על ילדינו – ולא הצליחו. ועכשיו, כולם כאן מתייחדים עם זכרך ומבכים את הנעורים, הכישרון והחום האבודים. אנחנו נישאר עם הגעגועים, עם הרגע שקפא ועצר לנו את החיים מלכת, אך 'מנגינת חייך תתנגן בלבנו לעדי עד'?". ריקי, דודתה של עדי, הספידה אותה: "עדי, ילדה של ספרים, מופנמת, חכמה. כזאת הייתה עדי עד להתבגרותה. לאט לאט התגלתה עדי במלוא עומקה וגדולתה, לאט לאט הלך הפרח ונפתח, ובבת אחת נגדע. ואנחנו לא הספקנו. לא הספקנו לרדת לעומק דעותיה, רעיונותיה ואמונתה בעולם ישר וצודק. הצניעות, ההיחבאות אל הכלים, הסתירו את עולמה העשיר שהחל פתאום לנבוט, אך לא הספיק להשאיר את חותמו. איזה אובדן, איזה כאב, הזעזוע גורם לאי-יציבות ובקיעים אפילו בסלע החזק ביותר, המשפחה. עדי, ילדה של משפחה, את החומר המלכד. הסלע יישאר חזק בשבילך, כפי שאת היית רוצה, מבעד לעינייך התמימות. שנה עברה, הכאב חזק, מה שהיה כבר לא יהיה. רק את תמשיכי להיות בלבנו תמיד". במלאות שנה למותה נשאה דברים ריבי מרגלית, המחנכת של עדי: "עדי, כבר שנה אני מתכתבת אתך בלילות, הולכת לישון עם דמותך. כבר שנה שבה כל מילה שנייה: צבא, תלתלים, עדינות, מוסר, דרך ארץ – מזכירה לי אותך. כבר שנה עברה, וכאילו הכול חזר לשגרה, אבל זה רק כאילו. כי: תמימות שהייתה – כבר איננה; שמחה שליוותה תלמידים שקיבלו צו גיוס – הפכה לדאגה; טקס סיום י"ב הפך למשמעותי יותר – כבר לא ברור שעוד זמן מה יבואו כולם לבקר; השיר 'עוף גוזל' שמרבים לשיר בטקסי פרדה – מקבל משמעות יותר עמוקה, וה'נשר' מקבל שם ופנים… ורציתי שתדעי, שאת לא נשכחת, ואף פעם לא נשכחת. את תמיד נגעת בלב: בשקט, בעדינות, בחיוך, בקולך הצלול, ברצון להצליח, באומץ להתחיל בכיתה י"א מסלול חדש. וכל כך עצוב וחבל שהדברים נאמרים רק עכשיו, במלאות שנה למותך. אוהבת ומתגעגעת".

דילוג לתוכן