ליש (לוינברוין), דוב (בעריש)

דוב, בנם של ברטה (בשי) וחיים, נולד ביום י"ד בתשרי תרפ"ו (2.10.1925) בפולין, בעיר דוקלה שבמחוז לבוב. בן למשפחה דתית מיוחסת, אביו היה שוחט וחזן. משסיים את חוק לימודיו בבית הספר היסודי נסע לדרום פולין, לעיר טרנוב שממזרח לקרקוב, להמשיך בלימודיו בישיבה. בטרנוב חיו ערב מלחמת העולם השנייה כ-25,000 יהודים. בקהילה התקיימה פעילות ענפה בתחומי החינוך והתרבות, על אף מצבם הכלכלי החמור של יהודיה. עם פרוץ המלחמה, ספטמבר 1939, הגיעו לעיר אלפי פליטים יהודים ממערב פולין. רבים המשיכו להימלט מזרחה עם התקדמות הגרמנים. למן היום הראשון לכיבושה של העיר, 8 בספטמבר 1939, החלו התעללויות ביהודים מצד חיילי הוורמכט, חטיפות לעבודות כפייה וגזל רכוש. בתחילת נובמבר 1939 אורגן יודנראט, שחבריו עשו מאמצים כבירים להקל את מצוקת הקהילה ולספק קורת גג לפליטים. באביב 1940 רבו הגזרות שהוטלו על קהילת טרנוב, ובמהלך שנת 1941 נאסרו יהודים רבים והוצאו להורג. האקציות החלו ביוני 1942, אז גם הוקם הגטו. אלפים רבים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ, שם נרצחו בתאי גזים. באוקטובר 1942 הובאו לגטו בטרנוב יהודים מיישובי הסביבה ומספר תושביו הגיע ל-15,000 נפש. גל הגירושים למחנה בלז'ץ נמשך. חיסולו הסופי של גטו טרנוב החל בראשית ספטמבר 1943. עד תום המלחמה הושמדו כמעט כל יהודי טרנוב. בשואה הושמדו כשלושה מיליון מיהודי פולין. הוריו של דוב נרצחו בבלז'ץ. הוא נשלח למחנה צ'נסטוחוב שבמחוז קיילצה בפולין, שם אולץ לעבוד במחצבה. במהלך 1943 נשלח למחנה בגרמניה, ובהמשך נדד בין מחנות ריכוז רבים, שהאחרון בהם היה בוכנוואלד. בכל המחנות גילה תושייה רבה, הצליח להיאחז בכל עבודה מקצועית וכך שרד והגיע ליום השחרור. לאחר השחרור דוב עבר לבלגיה והצטרף להכשרת הבח"ד (ברית חלוצים דתיים) בכפר לב, שם עסק בלימודים ובאימוני ה"הגנה". באביב 1946 עלה בידו להגיע למצרים, מחופש לחייל הבריגדה היהודית, ומשם העפיל לארץ ישראל. עם הגיעו לארץ שהה דוב זמן מה ברחובות, אחר כך נשלח להכשרה בבארות יצחק ומשם עבר לכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון. הוא עבד בהכשרת הקרקע וכן נשלח, מטעם הקבוצה, לסמינר התורני של הקיבוץ הדתי. על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר ההחלטה החלו התנכלויות ערביי הסביבה ליישובי הגוש. עוד קודם להקמת המדינה ולסיום תקופת המנדט פלשו לאזור יחידות חלוץ של צבא ירדן ("הלגיון הערבי"), ויחד עם ערביי הסביבה התקיפו שוב ושוב את יישובי הגוש ואת הדרכים אליהם מירושלים. כמו כל חברי היישוב הבוגרים השתייך דוב ל"הגנה" ושירת בחטיבת "עציוני" – חטיבה מספר 6 (חטיבת "ירושלים") – שמרבית לוחמיה באו מירושלים ומיישובי הסביבה. לקראת הקרבות המכריעים באזור ה"הגנה" תגברה את גוש עציון בלוחמים מחטיבת "עציוני" ובלוחמי חי"ש (חיל השדה) מירושלים ומהחי"ש הדתי בתל אביב. בנוסף, הועברו לאזור לוחמי פלמ"ח מחטיבת "הראל". ב-12 במאי 1948 החלה ההתקפה הגדולה של הכוח הערבי על הגוש. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקף כוח ירדני משוריין את כפר עציון ותוך הפגזה עזה פרץ לכפר. ערבים רבים מכפרי הסביבה הצטרפו להתקפה וכבשו את היישוב. בשעת ההתקפה האחרונה היה דוב בעמדה ליד שער היישוב, בה עמד מזה יומיים. בפרוץ כוחות האויב לשערי הכפר זרקו עליהם אנשי העמדה בקבוקי מולוטוב וניסו להפעיל את המקלע, אך לא הצליחו. בקרב זה נפל דוב, עמו נפלו למעלה ממאה מגיני הכפר, חלקם נרצחו לאחר כניעתם. למחרת, יום הכרזת המדינה, נפלו שלושת יישובי גוש עציון הנותרים. הגוש חדל מלהתקיים, ושרידי מגיניו הלכו בשבי הירדני. דוב היה בן עשרים ושלוש בנפלו. לא ניתן היה לפנות את הגופות לאחר נפילת הגוש. שרידי הנופלים נאספו על ידי הרבנות הצבאית רק בשנת 1949, והובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949). החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.