בן סוזנה ונחום. נולד ביום כ"א בכסלו תשל"ז (13.12.1976), בבאר שבע. הבן הצעיר במשפחה, אח לגבי ולסמדר. הוריו, ילידי ארגנטינה, עלו לארץ בשנת 1966, תחילה לקיבוץ חצרים, משם עברו לדימונה ובשנת 1978 קבעו ביתם במושב שדי אברהם, שם גדל נדב. הוא החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "הבשור" וסיים בבית-הספר התיכון האיזורי "מקיף הבשור" בצוחר, במגמת ביולוגיה. נדב התאמן באתלטיקה ולפני גיוסו נטל חלק בחוג לכושר קרבי והכנה לצה"ל. עם חבריו למחזור יצא בכיתה י"ב למסע לימודי בפולין ובצ'כיה, ועם תום לימודיו יצא לטיול ביוון. חבריו מספרים כי אהבת חייו היתה המוסיקה. נוסף על המוסיקה, כבר מגיל צעיר אהב נדב לקרוא ספרים ודאג שתמיד יהיה אתו ספר. היתה לו שפה מאוד עשירה וחוש הומור שנון והוא אהב לפתור תשבצים. נדב בחר לשרת ביחידה קרבית, מתוך רצון למלא באחריות את חובותיו כאזרח במדינה, אף על פי שהאמין בשלום. בשלהי מרץ 1995, התגייס נדב לצה"ל ושירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. במסגרת השירות עשה מסלול קרבי מלא, ובכלל זה גם קורס מ"כים וקורסי הנדסה. מפקדיו ראו בו חייל ממושמע ומסור, שמילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר והיה אהוד ומקובל בקרב חבריו ומפקדיו כאחד. נדב הספיק לשרת בצה"ל שנה ועשרה חודשים, מתוכם שבעה חודשים בלבנון. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם נדב. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון. הותיר אחריו הורים, אח – גבי, גיסה – שרה ואחיינים – דניאל ואלה, אחות – סמדר וגיס – יפתח. לאחר נפילתו של נדב ילדה אחותו את יונתן. בהלוויה ספד לו חברו הקרוב, ניר: "לחשוב שאתה אינך בין החיים זה אירוני, כמעט כמו שהיית, שהרי אתה הדבר הכי חי שהכרתי מעודי… מסתכל על אותו רגע, שבע בערב לערך: סמוך לרצועת הביטחון, אותו רגע בו נקטפת מאתנו, ללא שום סיכוי להילחם על חייך, את אותו רגע לא אשכח לעולמים. עכשיו, בלעדיך, כל רגע הוא נצח". מפקד היחידה כתב למשפחה: "נדב היה לוחם מקצועי, חייל מסור ומעל לכל חבר אמיתי. לעתים, במלה טובה או בעצה קטנה, עודד והעלה את מורל חבריו ליחידה. מעלותיו הפכו אותו לאחד מעמודי התווך בצוות. נדב יחסר לכולנו כאדם וכלוחם". אמו כתבה: "רוצה לזכור את החיוך התמידי על שפתיך, את אהבתך ללא פשרה למשפחה, לחברה ולחברים. את הליכתך הקלילה, את החדר המבולגן תמיד, את ההומור החריף והחוכמה. רוצה לזכור אותך מלא חיים, תקוות, אנשים. רוצה לזכור אותך". מתוך מכתב שכתב נדב מלבנון, חודשיים לפני נפילתו: "מהרהר באלף ואחד נושאים. הסתכלתי סביבי ובהיסח הדעת ספרתי את מספר האנשים שנותרו מהצוות המקורי 'מרץ 95', ולתדהמתי גיליתי שנותרנו רק שבעה. מכאן ועד הזיכרון באנשים שהלכו לעולמם הדרך היתה קצרה, והגעתי למסקנה שאדם מלא בתוכו באנשים, זכרונות וחוויות, וכשנלקח ממנו אדם הוא נעשה ריק יותר מבפנים, וככל שהוא יותר ריק, כל מכה שנופלת עליו נשמעת חזקה יותר וההדים שהיא עושה גדולים יותר, אבל ככל שעובר הזמן, או יותר נכון ככל שהאדם מתמלא מחדש באנשים חדשים ובחוויות חדשות, הופך הרעש ונעשה עמום יותר ויותר עד שהוא נעלם. כל זה הוא הדבר שמכונה 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום', הקלות המרגיזה שבה אנו שוכחים דברים. אבל אני מניח שזה אופיו של האדם, וטוב שכך".
