לישנסקי, יוסף

בן איידל ויעקב טוביה. נולד בשנת 1890 בפלך קיוב שבאוקראינה. בשנת 1891 עלה ארצה עם אביו לאחר שאמו וכמה מאחיו ואחיותיו של יוסף נפטרו ממחלת הכולירה ומשריפה שהשתוללה בעיירה. את שנות ילדותו בילה יוסף במטולה, בבית מרים בת ישראל אחיו, ובעלה מאיר ימפולסקי. הוא הצטיין בלימודיו, ובהמלצת מורו יצחק אפשטיין נשלח להמשך הלימודים בירושלים. לאחר שנת-לימודים אחת בסמינר למורים שבבית-הספר "למל" נאלץ להפסיק את לימודיו מחמת הרעה שחלה במצבה הכלכלי של המשפחה. עם הפסקת לימודיו ירד יוסף למצרים ושם התפרנס מניהול חווה חקלאית. בשובו ממצרים חזר אל משפחתו במטולה והשתלב בעבודות המשק וכן עבד כפועל אצל קרוב משפחתו יעקב גולדברג. בשנת 1907 התארגן קואופרטיב בן שישה חברים, לפיתוח אדמות-שלחין דרומה למטולה, רובן בתל-חי, ויוסף היה ביניהם. בדבריו על יוסף באותה תקופה כתב זכריה חיות: "כאן עברו עליו ימי סבל וגבורה וכאן נתחשל אופיו והוא ניכר במעלליו, באומץ ליבו ובעמידתו ללא חת בפני סכנות שאיימו עליו בראשית דרכו – בעבודה ובשמירה". ב-1908 קיבל יוסף זכות איכרות במושבה החדשה בית-גן הסמוכה ליבנאל. ביבנאל עיבד יוסף את שדותיו במשך שנים אחדות והשתלב בחיי הכפר. באותו זמן נוסדה אגודת "השומר". יוסף השתתף לא אחת ברדיפה אחרי שודדים, שנהגו להתנפל על החורשים בשדות, והצטיין במעשי-גבורה נועזים. הזוג הצעיר הקים בינתיים בבית-גן משק מסודר אבל מאוחר ביותר עזב יוסף את שדותיו בבית-גן ועסק בשמירה – תחילה בפוריה ואחר כך בראשון-לציון ובבן שמן ולבסוף במנחמיה (מלחמיה). לאחר שעזב את מנחמיה יסד בשנת 1915 את אגודת "המגן" להגנה על מושבות הדרום ש"השומר" לא היה פעיל בהן, רוחמה, עקרון, באר-טוביה וגדרה. אנשיה חיו בצמצום, אכלו על-פי תור בבתי האיכרים שבישובם, שמרו, ותקופה מסויימת אף העבירו ביניהם זוג נעליים אחד, מן השומר ביום אל השומר בלילה. בשנת 1916 כשהיה בבאר שבע לרגל עבודתו, נמסר לו פתק מאת אבשלום פיינברג, היושב שם בבית-סוהר לאחר שנתפס בידי התורכים בנסותו לחצות את המדברולהגיע למצרים. בפתק נתבקש יוסף לבקר את אבשלום בכלא ובשעת הביקור ביקש ממנו האסיר להודיע על מאסרו לנעמן בלקינד, בן דודו בראשון לציון. יוסף מילא שליחות זו ואבשלום הועבר לכלא בירושלים, משם שוחרר בהתערבותו של אהרון אהרונסון שהעיד כי אבשלום פיינברג עסק על-פי הנחייתו, בחיפושים אחרי ארבה. מפי אבשלום נודע ליוסף על קיומה שלמחתרת ניל"י שמטרתה היתה לאסוף מידע מודיעיני על הנעשה בארץ, בעיקר תנועת כוחות של הצבא התורכי, ולמסרו למפקדת הכוחות הבריטיים במצרים כדי לסייע להם לכבוש את הארץ ולשחררה מן השלטון התורכי. יוסף הצטרף לניל"י וגם צירף אליו לפעולת הריגול ואיסוף המידע חלק מחבריו ב"המגן". לאחר שאהרון אהרונסון מראשי ניל"י יצא לחוץ-לארץ החליט אבשלום פיינברג לרדת למצרים דרך המדבר לשם חידוש הקשר עם המפקדה הבריטית. הוא בחר ביוסף לישנסקי כבן לוויתו ובדרכם הותקפו ליד רפיח על-ידי בדווים או משמרות תורכיים. בהתקפה זו נהרג אבשלום ואילו יוסף נפצע בכתפו והכרתו אבדה. הוא נאסף בידי משמרות בריטיים ואושפז במצרים בבית-חולים צבאי. כאשר החלים חזר ארצה באנייה הבריטית "מאנאגם" שהגיעה בשעת-לילה קרוב לחוף עתלית ומשם יצא אל החוף בסירה. עם שובו ארצה היו יוסף, שרה אהרונסון ונעמן בלקינד לראשי ניל"י. הם עסקו באיסוף מידע במסווה של מחקרי צמחים מטעם תחנת הנסיונות בעתלית. נוסף על כך עסקו בהעברת סכומי-כסף גדולים במטבעות זהב לידי "ועד ההגירה", וועד זה דאג לחלקם בישוב. סכומים אלה היו תרומות שנאספו אצל יהודים, בעיקר בארצות-הברית, כדי להציל מרעב את היהודים נפגעי המלחמה והמגורשים מן הארץ על ידי התורכים. ביום י"ז באלול תרע"ז (4.9.1917) עלו התורכים על עקבות פעולות הריגול כאשר צדו יונת-דואר בעתלית ולרגלה צמוד פתק מאת שרה אהרונסון. נעמן בלקינד נתפס במדבר בדרכו למצרים ויוסף יצא בשליחות לנסות ולפעול לשחררו אך חזר על עקביו כשהתברר כי משפחת בלקינד מטפלת בכך. יוסף שהיה מבוקש על-ידי התורכים, הסתתר בהרים מזרחה לזכרון-יעקב ויצחק הלפרין הביא למקום מחבואו מזון ומים. לאחר שלושה ימים במסתור פגש יוסף בכרכור שלושה מחברי "השומר" שהיו בדרכם צפונה בעגלה. משימתם היתה העברת מטבעות זהב לרשות ועד "השומר", לאחר ש"הוועד הפוליטי" והמוסד המרכזי של הישוב העברי באותו זמן חשש להשאירם ברשותו שמא יתגלה מקור הכסף עם מאסרם וחקירתם של אנשי ניל"י. יוסף החליט לצאת ללבנון כדי להסתתר שם והצטרף לנסיעה בעגלה, שחנתה בתל-עדש, שם החליף את בגדיו, והישנים הועלו באש. בהמשך מנוסתו בכיוון צפון נורה בכתפו על-ידי אנשי "השומר" שחששו כי יפול חי בידי התורכים, ואם ייחקר ויעונה ימסור פרטים על האגודה ואנשיה. הוא נפצע ונמלט, ובמטולה נעזר בידי החייט וולף שנתן לו לחם ומים. יוסף החליט לפנות דרומה כדי לעלות באנייה "מאנאגם" שעמדה לעגון מול חוף עתלית. בדרכו שהה ביסוד המעלה, שם קיבל מקלט ומזון. בהגיעו לחוף עתלית הבחין בספינה כשהיא מפליגה דרומה. יוסף המשיך במנוסה לכיוון דרום, רעב ופצוע, והסתתר אצל משפחת פסקל בפתח-תקווה. בהמשך דרכו הסתתר לילה אחד בחצר משפחת אלטשולר ברחובות. יוסף נתפס על-ידי בדווים כאשר ניסה להימלט על גבו של גמל משלהם. הם הובילוהו לרמלה והסגירוהו לידי התורכים. משם הועבר לירושלים ולאחר מכן לדמשק, שם נחקר יחד עם נעמן בלקינד ורבים אחרים. על נעמן ויוסף הוצא פסק-דין מוות והם נתלו בדמשק ביום א' בטבת תרע"ח (16.12.1917). יוסף נקבר בדמשק. גופתו וגופת נעמן בלקינד הועלו ארצה ונטמנו בבית העלמין בראשון-לציון ביום ל' בתשרי תר"פ (24.10.1919). הניח אשה, בן ובת. בט"ו באב תשל"ט (8.8.1979) הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי, בחלקת העולים לגרדום שבהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי צבאי.