fbpx
ליפשיץ (שרשבסקי), לאה

ליפשיץ (שרשבסקי), לאה


בת 32 שנה היתה כשנהרגה בעת אימוני ה"הגנה". אשה תמירה, זקופה ונאה. בעלת עיניים בהירות וצמות כהות הכרוכות סביב לראשה. בנר ג' של חנוכה, כ"ז כסלו תרע"ב (17.12.1911) נולדה לאה במושבה עקרון היא מזכרת בתיה. שם עיבד אביה שמואל שרשבסקי, מראשוני הילדים שנולדו במקום, את האדמה שקיבל מהוריו, גרשון ומיכל שעלו בעליה הראשונה, והיו בין מייסדי המושבה. לאה נולדה כבת שניה מבין חמש הבנות והבן שנולדו לאלטה ולשמואל. מגיל צעיר עזרה בכל עבודה בבית ובחצר, ואף במחלבה שהקימה משפחתה. בצד כל תפקידיה אלה, לא הזניחה את לימודיה בבית-הספר, בו התגלתה כתלמידה טובה, חברה מסורה האהובה על התלמידים והמורים כאחד. הצטרפה לקבוצת הצופים שנוסדה בעקרון, והיתה קשורה ללגיון הצופים בירושלים שהתאחד לאחר מכן עם "החוגים" בתל-אביב והקים את תנועת הנוער החלוצית "המחנות העולים". עם סיום לימודיה במושבה המשיכה לאה בבית-הספר לנערות של ויצ"ו בתל-אביב. שם קיבלה את ראשית הכשרתה במשק חקלאי ובכלכלת הבית. ידידיה מאותם ימים מתארים אותה כמי שהיה בה משהו משל נסיכה. שילוב של אצילות נפש, מצפון רגיש וחום. באותה עת נפגשה עם משה מוסנזון שלמד אז במקוה ישראל, והשניים היו לזוג. בתום לימודיה, שהתה שנה בקבוצת גבע בעמק יזרעאל, ובקיץ 1931 הצטרפה עם משה לקבוצת החוגים שהתיישבה על שפת מעין חרוד. כאשר הוקמה זמן קצר לאחר מכן פלוגת העבודה של המחנות העולים ברעננה עברו לשם. בערב יום הכיפורים 1932 ילדה לאה את בכורתה דבורה. לאה נשאה בקיבוץ הצעיר סמוך למושבה בתפקידים מרכזיים שונים. היתה אחראית למחסן המצרכים, מחסן הבגדים, ובית הילדים. באותה עת נפרדו דרכי בני הזוג. האם והבת נשארו בקיבוץ, ברעננה, ומשה עבר לקיבוץ נען. בשנת 1937, נשלחה לאה ללימודים בסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד שנמשך חמישה חודשים, ולאחר מכן יצאה עם בתה לשנת השתלמות במשק אשדות יעקב הוותיק יותר. שם הכירה את חבר הקיבוץ ישראל ליפשיץ, ויחד עמו שבה לקיבוצה שעלה על הקרקע בעמק בית שאן ויסד את מעוז חיים. כאן בנתה לה לאה את ביתה החדש. אך לא הסתגרה רק עם משפחתה, אלא המשיכה בעבודתה ופעילותה בעניני ציבור. היתה אחראית למחסן הבגדים של הילדים. תוך דאגה וטוב טעם השתדלה לגוון ולשפר את לבוש הילדים למרות קשיי התקציב ומגבלותיו. כן ריכזה את ועדת החינוך והיתה פעמים אחדות חברה במזכירות הקיבוץ. היא לא חדלה מפעילותה הציבורית למרות הריון קשה וגיוסו של בעלה ישראל ליפשיץ כנהג מגויס בסוריה לצבא הבריטי. באב תש"ב 1942 ילדה לאה שני בנים תאומים את נדב ואסף. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה והיאלבדה, ללא אישה עמה כשהגיע מועד הלידה. גם אחר-כך עברו שבועות ארוכים עד שהגיע לחופשה קצרה, ומיד חזר מעבר לגבולות הארץ. למרות העומס הרב, והקושי עם שני תינוקות, הוסיפה לאה לשאת בכל תפקידיה בקיבוצה. דרשה מעצמה ומאחרים הרבה. בעלת רגש אחריות מפותח, עמידה על עקרונות שנראו לה חשובים. זקופת קומה וישרת צעד כך זוכרים אותה חבריה בקיבוץ שכינוה בשם חיבה לאה'ש. כל אותן שנים היתה חברה פעילה ב"הגנה". היה זה בחורף של תחילת שנת 1944. לאה ידעה אושר מחודש של אמהות. חום הקן המשפחתי שנבנה שוב. קורנת היתה ומאושרת בחייה. קיוותה כי עם הנצחון הקרוב ישוב בעלה. זה עתה החלו התאומים לפסוע את צעדיהם הראשונים, לדבר, הגו אמא, מילה שנשמעה כה מתנגנת באוזניה. עם בתה שוחחה ארוכות על אהבה ונעורים, והשתיים מצאו זו בזו חברות מחודשת בוגרת יותר. ואז, היה זה ביום שטוף שמש של תחילת חודש שבט, יצאה לאה לאימונים בנשק. היא כרעה כמו שהורו לה על האדמה ודיסקית פח מעוגלת בידה. מולה צעירה שכיוונה היטב את הרובה אל הנקב שבפיסת המתכת המעוגלת מטרים אחדים לפניה. לאה רצתה ללמוד לקלוע היטב. המחשבה על השואה באירופה, על היהודים חסרי האונים שניצבו מול לועות משחירים של כלי יריה החריפו את הרגשתה שעליה להתאמן, כי זהו צו השעה. היא כיוונה את הרובה שמולה אליה, כך שלועו המשחיר יהיה בדיוק בגובה עיניה. לפני שיצאה לאימונים פגשה בבתה על אם הדרך. נחפזת היתה. בערב תפצה אותה. תהיה שוב בחדר עם התאומים. בפינה המאושרת שלהם בתוך הצינה שבחוץ. היא תלמד להגן על ילדיה. על ביתה השוכבת מולה ראתה את אישונה המתנצנץ מולה בנקב. כיוונה היטב ולחצה על ההדק. קול נפץ נשמע. הרובה שכוון היטב היה טעון בשל שגגה. עובדה שלא התגלה גם בבדיקת הנשק לפני האימון. אך כאשר הופעל הכלי נורתה היריה שפגעה היישר בראשה של לאה והביאה למותה ביום ב' שבט תש"ד (27.1.1944), עשרה ימים לאחר שמלאו לה 32. למחרת התעננו השמים, גשם ירד כאשר הובאה למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ מעוז חיים. שם מבקרים אותה אלה, שלמרות כל השנים הארוכות שחלפו לא שכחו. הבנים שלמדו להכירה רק כשלא היתה, הבת, וכל בני המשפחה וביניהם שמונת הנכדים שלא זכו להכירה. אך אותו גוון מיוחד של עיניה מנצנץ במבטם. ואותו הגזע השרשבסקי אותו הורישה ממשיך לחיות אחריה בדורות הבאים. להזכיר אותה. בעלון הקיבוץ "לחברים" מיום ט' בשבט תש"ד (3.2.1944) הודפס השיר מאת יצחק כפכפי "וכך אולי הגתה ברגע האחרון". בכורתה של לאה, דבורה עומר (מוסנזון), שהחלה בשנות החמישים לכתוב לילדים, תיארה את דמות אמה בכמה מספריה, ובעיקר בסיפורה "פגיעה ישירה".

כובד על ידי

דילוג לתוכן