ליפשיץ, מאיר (מאירל)

בן רבקה-רייזל ומנחם-מנדל, נולד ביום ו' בניסן תרפ"ג (23.3.1923) בעיירה סטאשוב, פולין. בבית הוריו נתחנך בחינוך מסורתי וברוח הציונות לקראת הגשמה חלוצית. למד ב"חדר" ובבית-ספר יסודי. בהיותו בן 16 סיים את בית-הספר היסודי ועמד לעלות לארץ לכפר-הנוער בן שמן, אך בהיותו בווילנה, לשם בחינת-הכשרה, פרצה מלחמת-העולם השנייה והוא נאלץ לחזור לבית הוריו. הוא התנדב לעבודת-פרך אצל הגרמנים במקום אביו ואחיו והובל למחנה-השמדה. רק התקווה לעלות לארץ חיזקה את רוחו בכל התלאות שעברו עליו. הוא נדד ממחנה-ריכוז אחד למשנהו: בפולין (סקז'יק) ובגרמניה (בוכנוואלד, שלוין, טרזיאנשטט). בלנדיאברג שבגרמניה נפגש עם אחיו שהגיע מהארץ עם הבריגדה היהודית ובעזרתו עלה ארצה באוניית-המעפילים "תל-חי" ב-28.3.1946. לאחר ששהה שבועיים במחנה המעצר עתלית יצא לקבוצת מסדה ומשם לקבוצת כפר החורש. בשנת 1947 הגיע אביו לארץ והוא עזב את הקבוצה כדי לעזור לו. מסירותו לאביו היתה מופתית. מאיר היה עלם שחור-עיניים, בעל אופי חזק ונדיב-רוח. בכל הסבל שעבר עליו ידע לשמור על שיווי משקלו הנפשי. מתחילת בואו ארצה היה חבר ב"הגנה". בראשית שנת 1948 התגייס ושירת באחד הגדודים בחטיבת "כרמלי". נשאר יחיד משישה ילדי המשפחה (אחות ושלושה אחים נרצחו בידי הנאצים, ואח נוסף, אייזיק, נפל ברמות נפתלי), אך בידי אביו לא עלה לשחררו בזכות היותו בן יחיד. מאיר השתתף בכיבוש חיפה ועכו ומשם נשלח לגליל העליון, לעזרת היישובים המכותרים, והגיע למקום שבו נפל אחיו. ביום ג' בסיוון תש"ח (10.6.1948), יום לפני התחלת ההפוגה הראשונה, נפל בקרב על רמות נפתלי והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ברמות נפתלי ליד קבר אחיו אייזיק ז"ל, שנפל ארבעה שבועות לפניו.