ליפשיץ, זלמן

בן שפרה וישראל. נולד בכ"ד באייר תרפ"ט (3.6.1929) בתל-אביב. אביו, שהיה מבוני תל-אביב ואמו, בת למשפחת ביל"ויים ממייסדי חדרה, הקנו לבנם את ערכי אהבת העם והמולדת. זלמן סיים את לימודיו בבית הספר היסודי "בלפור" ואחר כך יצא לעבודה. בזכות תפיסתו המהירה וזריזות ידיו היה למסגר מכאני מעולה. את ידיעותיו השלים על ידי עיון בספרים טכניים. בגיל צעיר נכנס לתנועת הנוער בית"ר ואחר כך הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי. במשך שנתיים מילא תפקידים שונים בחת"ם (חיל התעמולה) ואחרי כן הועבר לח"ק (חיל הקרב). בקרב מכריו נודע כצעיר צנוע, ממעט בדיבור ובגינונים חיצוניים. את זמנו בילה בקריאה או בחברת ידידים. כחבר הח"ק השתתף בהתקפה על משטרת רמת-גן (23.4.1946) ובפעולות חבלה שונות במסילות הברזל ובכבישי הארץ. בי"ד באייר תש"ז (4.5.1947) נמנה עם פורצי כלא עכו שבאו לשחרר את חבריהם הכלואים. הוא נסע בג'יפ לצידו של דב כהן ("שמשון"), מפקד המבצע ובזריזות סייע בידו במיקוש כבישי הגישה לבית הכלא. בדרך הנסיגה נתקלו נוסעי הג'יפ ביחידת משמר בריטית ונכנסו עמה בקרב. בחילופי היריות נהרג דב וזלמן נפצע. המכונית סטתה מן הדרך, נכנסה לעיקול חד וזלמן הופל מתוכה מעוצמת התנופה. למרות היותו פצוע בידו קידם את החיילים הבריטיים שניסו לשבותו במטר אש עד שנהרג על ידם. הוא הובא לקבורה בבית העלמין בשבי ציון. פרקי חייו וגבורתו מפורסמים ב"זכרם נצח", ספר יזכור לגיבורי הארגון הצבאי הלאומי וכן בספר "עולי הגרדום".