ליפשיץ, זלמן

בן יעקב ודבורה. נולד ביום כ"ח בתמוז תר"ף (14.7.1920) בעיר רז'יצה שבלטביה. בשנת 1925 עברה המשפחה לריגה, בה למד זלמן בבית-ספר יהודי. בני-המשפחה המבוגרים הצטרפו לתנועת הנוער החלוצי של "השומר הצעיר" (נצ"ח) ודירת-המשפחה הפכה למועדון-התנועה בזעיר-אנפין, בו היו נערכות פעולות שונות של קבוצות-נוער. בילדותו ספג מרוח הגדולים ובהתבגרו הסתפח גם הוא לתנועה. בסיימו את לימודיו בבית-הספר היסודי – והוא אז בן י"ג – נאלץ לצאת לעבודה. עסק במקצוע-המכונאות והצליח בו, ובצאת אחיו המבוגרים להכשרה נעשה הוא מפרנסם של אמו ואחיו הצעירים. טוב-לב היה מטבעו וגם אמיץ-לב והתגאה ביהדותו ולא העלים עין מפשעיהם של ילדי ה"גויים" שפגעו בילדי-היהודים; לא אחת גם השיב מלחמת-שערה כשהותקף על-ידי בריונים שונאי-יהודים. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השניה, כשלטביה הותקפה על-ידי הגרמנים, יצאה קבוצת-פליטים לדרך-נדודיה – וזלמן בתוכם. משהגיעו לגבול הלטבי-אסטוני נתפרדה החבילה וזלמן ועוד שניים התנדבו לדיביזיה הלטבית שנתארגנה בו במקום. אחרי סבל של הפצצות ורעב פוזרה יחידתו ועל-פי מזל נודע לו מקום-הימצאה של משפחתו. אחרי שהמשפחה נפגשה שוב נצטרף לבריגדה של טרקטוריסטים. באוקטובר 1941 גויס לצבא והשתתף בקרבות העזים על הגנת-מוסקבה. הוא נפצע ברגלו ובשל נכותו שוחרר משירות הצבא אבל לאחר חודשים מספר גויס שוב. לבסוף שוחרר לגמרי וחזר לכפר מגורי-אמו ולעבודתו כטרקטוריסט ובמכונות חקלאיות. עמידתו הגאה כיהודי והצטיינותו בעבודה הביאו לו כבוד מכל צד. בקיץ 1945 עברו בני-המשפחה לריגה, בה נולד לו בנו הבכור. היה אחד מאנשי-הבריחה בריגה ואירגן עליה בלתי-ליגאלית לארץ. לאחר זמן עברה המשפחה מפולין לגרמניה, נדדה במחנות-פליטים והשתקעה במחנה ליד קאסל, בו נשארה עד העליה לארץ. במחנה היה זלמן פעיל בסניף של תנועת נוח"ם והיה מורה לספורט. כאן נולד לו בנו השני. עוד בהיותו בגרמניה חשב על הצטרפותו לעין-גב וכבר שם פעל לטובת המשק ברכישת מכונות וכלי-עבודה, שהביא עמו לארץ בעלותו ביולי 1948. מפני מצב-המלחמה ופינוי-הילדים מן המשק לא הגיע לעין-גב אלא לאחר זמן. מייד נכנס לעבודתו בקיבוץ וכל החברים הרגישו, כי הנה מתחיל האיש לחיות את חייו מחדש. בשעת שירותו בצה"ל נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ה' באייר תש"י (22.4.1950) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ עין-גב. ב"שלושים" לנפלו הוציא הקיבוץ עלון לזכרו ובאייר תשי"א הוציא חוברת בשם "ארבעה שהלכו", המוקדשת לו ולעוד שלושה מבני-הקיבוץ שהלכו לבלי-שוב.