ליפשיץ, אורן

בן מילי ועופר. נולד ביום י"ט בשבט תשמ"ה (10.2.1985) בקיבוץ גזית. אח לערן, קרן ואלמוג. למד בבית הספר היסודי "ניצני תבור", במקום בו נולד, במקום אותו אהב יותר מכל, בקיבוץ שלו, גזית. את לימודי התיכון עשה בבית הספר האזורי "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע. הלימודים לא היו קלים בעבורו אך אורן נלחם, נאבק בכל מאודו, בכוח, באנרגיות אדירות, וכך גם הצליח. שנים אלה הסתיימו ואורן נושא אחריו שובל ארוך של חברים ואוהבים. נזכרת תרצה, המחנכת: "בכיתה י' היית אגוז קשה לפיצוח, אגוז קשה, תרתי משמע. מחד, היית עקשן, הדבק בעקרונותיו בצורה חסרת פשרות … האמונה שלך בצדקת הדרך והשאיפה שלך לשלמות, היו מעל הכול. … בכיתה י"א היית אורן אחר – גבר מדהים! השכלת לסמן לעצמך את המטרות החשובות להתמקד בהן. בסוף השנה ההיא, הייתי כל כך גאה להעניק לך תעודת הצטיינות. בי"ב כבר היית עמוק בבגרויות ועמוק מאוד בצבא – כבר לא היית תלמיד מן המניין, אלא גבר, אדם בוגר מן השורה". בקיבוץ עבד אורן בענף הפלחה. הוא אהב את העבודה והרגיש קשר עמוק למקום עבודתו; אורן כמו אורן – מתמסר עד הסוף, עובד בטירוף שעות על גבי שעות, ללא חשבון ובמסירות אין קץ. ביום 27.11.2003 התגייס אורן לפלחה"ן "צנחנים". מתחילת הדרך אותר לפיקוד בשל היותו בעל ערכים, יכולת מנהיגות, אחריות, מוטיבציה ואחוות לוחמים. אורן סיים מסלול ארוך וקשה ולאורך כל הדרך היה מהאנשים שהובילו ודחפו את הצוות קדימה. הוא הצטיין בכל תחום אפשרי – ניווטים, חבלה ועוד ועוד. תמיד שאף לשלמות ומצוינות והיה חבר מסור ונאמן בשעת צרה. בכל מצב ובכל מקום תמיד ליווה אותו חיוכו הרחב והטוב. הקשר המיוחד של אורן עם הצוות שאתו עשה את מסלול ההכשרה, הוביל אותו לוותר על תפקידו כסמל של הצוות הצעיר, "הגורים", כפי שכינה אותם. למרות הפצרות מפקדיו כי יישאר בהדרכה, ואף כי נותרו לו חמישה חודשים בלבד לתום השירות, החליט אורן לחזור ולשרת עם חבריו לצוות. כשמפקדו, רם הרוש, נפצע, הוטל על אורן למלא את מקומו ולפקד על הצוות שבו שירת כאחד מהחיילים. סמל-ראשון אורן ליפשיץ נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י"ד באב תשס"ו (8.8.2006). בעת פעילות בתוך בינת ג'בל, נפצע סמל-ראשון מורן כהן, חייל מהפלס"ר, ומשך שעות רבות התנהל הקרב ואי אפשר היה לחלצו. על הצוות בפיקודו של אורן הוטל להשתלט על בית כדי להוות כוח תצפית, חיפוי ועתודה לחילוצו של מורן הפצוע, שמאוחר יותר נפטר מפצעיו. אורן הוביל את הצוות. לאחר שכוח החה"ן השתלט על הבית, הספיק אורן לחלק את הצוות לעמדות. כאשר עמד בפתחו של אחד החדרים, נפתחה על הבית אש תופת. אורן נפגע מכדור בודד בחזהו. הוא הספיק לומר "חטפתי" ונהרג במקום. בהמשך הסתבר כי נפל מאש כוחותינו. אורן חולץ ללא רוח חיים בעוד הלחימה נמשכת, בזכות גבורתם ומסירותם של צוותו, צוות הטנק מחטיבה 188 ומסוק חיל האוויר שהשתתפו בלחימה. בן עשרים ואחת ושישה חודשים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין שבקיבוץ גזית. הותיר הורים, שני אחים ואחות. הסבא מיגל והסבתא בטי, בני משפחה רבים – חלקם בארגנטינה – וחברים אין ספור, נותרו כואבים ומבכים את לכתו. מעל קברו נשאו הוריו דברים: "המומים, כואבים ומסרבים להאמין. מישהו לקח לנו את ילד 'השוקולד' שלנו. שחור מבחוץ, ומבפנים לבן כמו נשמה זכה וטהורה עם לב זהב ענקי שהספיק לכולנו ועוד יותר. עם האופי הקוצני והקופצני הזה שלך, לא יושב לרגע. כולנו ידענו, המסיבה מתחילה כשאורן מגיע ואז צעקות, וויכוחים, מכות, המון רעש, כי אורן זה מעבר לרעש בית, רעש שמח. הילד היפה, החייכן, האמיץ, מפזר החיוכים, האהבה וטוב הלב לכל עבר. מה לימדו אותך בבית ילד? שצריך לתת כל כך הרבה לעולם, לחברה ולחברים, להציל את כולם, ואת עצמך שכחת? אתה שתמיד אהבת את היחד הזה, של המשפחה והחברים, איך זה קורה שאנחנו כולנו יחד ואתה עכשיו לבד? ילד שלנו, פערת בתוכנו חלל עמוק, עד בלי סוף. לעולמים תלווה אותנו דמותך המאושרת, הצוחקת, שופעת שמחת החיים והאהבה. בכל מקום ובכל רגע נראה את חיוכך הענק וצחוקך טוב הלב. כל יום איתך עשה אותנו עשירים ומאושרים ועכשיו נשארנו איתך צעיר לנצח. ממישהו כמוך אין פרדה, רק אהבה ואהבה ואהבה. אבא ואימא". הספידו רב-סרן דרור שאול, מפקד פלחה"ן צנחנים: "אורן, חייל אהוב שלי, אני כותב את מילות הפרדה ממך ולא מאמין שרק לפני רגע דיברנו על תפיסת הפיקוד על הצוות לאחר פציעתו של רם. ואתה בציניות הכל כך אופיינית לך שאלת לגבי המשך הקידום המהיר. ההיכרות האמיתית שלי אתך החלה לפני כחודשיים וחצי, עת חזרת לצוות לאחר תקופת פיקוד כסמל צוות טירונים בבסיס הדרכה, תפקיד אותו ביצעת בהצטיינות. חזרת לצוות הבוגר וכיאה וכמצופה ממפקד מיד ביקשת להיות סמל הצוות, הבכיר והמקצועי ביחידה – צוות סמ"רים (סמלים ראשונים). למרות שמדובר בתפקיד קשה, הכרוך בפיקוד ישיר על חבריך לצוות איתם גדלת, הוכחת מיד שהאישיות הכובשת שלך והמנהיגות הטבעית הם הכוח המניע. לפני שלושה ימים נתקל הצוות בחוליית מחבלים בתנאים קשים, רם המפקד נפצע ואתה תפסת מיד פיקוד על הצוות עד לסיום הלחימה. הובלת את הצוות בהתקפה ובחילוץ הנפגעים. אתמול בצהריים כשנפגע מורן, לוחם מהפלס"ר, והועלה הצורך המיידי בחילוצו באור יום, היה לי טבעי לקרוא לך ולצוות למשימה. מיד חילקת לצוות הוראות, גזרות אחריות, ווידאת שכולם מכירים את המשימה היטב. במשימת גבורה זו, להצלת חיי הפצוע, נפלת. אורן, עברנו היתקלויות לא מעטות בחודש האחרון שבסיומן ידעת תמיד לזרוק את ההלצה הכל כך מנוגדת למצב בו היינו, אבל הרי לכעוס עליך – אי אפשר. הרבה שיחות נפש ניהלנו בין הקרבות. לא הפסקת לספר לי על אחיך הקטן, על התכניות ממש לעוד חודשיים-שלושה, כשתשתחרר, על הכלב החדש שתקנה וששמו יישא את שם אחד הכפרים שכבשנו… למדתי להכיר אותך מקרוב והתפעלתי מהיכולת שלך להישאר קר רוח, לפקד, מהחיבור לכל אחד הלוחמים שהיה בנימי נפשך וסמכתי עליך. כל כך סמכתי עליך. אני נפרד ממך היום, מול הקבר הפתוח, כאוב ומר. לא הצלחתי להחזירך הביתה בשלום. מבקש את סליחתך ויודע שאם רק היית כאן היית עונה לי איזו תשובה צינית שבחיים לא הייתי חושב עליה. … לעולם לא נשכח את ליפשיץ היקר שלנו, סמל הצוות הנערץ והאהוב, עם החיוך הענק שהפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער שלו". ביום השבעה למותו דיבר יאיר, לוחם פלחה"ן צנחנים, בשם הצוות: "… הלוואי שהיית יודע כמה אוהבים יש לך, ליפשיץ. כמה מעריצים, כמה חברים, כמה אנשים. … תמיד בלטת אורן … כולם ראו בך מפקד עתידי, אדם אחראי שראוי לפקד על צוות … התחברת לכולם בזכות האופי הנפלא שלך. בעזרת טוב לבך פיקדת בהצטיינות על חייליך, עזרת רבות לחיילים הבודדים בפלוגה, שברת שיאים, הגשמת חלומות והכול הלך לפי התכנית… … כולם צעדו אחריך ללא חשש ליפשיץ, כולם הלכו אחריך בראש מורם ובביטחון מלא, אורן… נשארנו כאן היום, מסרבים להאמין, נאחזים בציניות ובהומור שלך, נזכרים עד כמה אהבנו ועדיין אוהבים". מפקד המחלקה של אורן בתקופת ההדרכה בבא"ח: "… הכול אצלו תמיד משופצר, נראה מדוגם, חייל למופת, מפקד עם דוגמה אישית. מפקד עם רוח פיקודית ועם תובנות שהתאימו לצורת הפיקוד והאמונה שלי ולכן גם בתחום הזה התאמנו כמו כפפה ליד…". דברי "הגורים", הצוות הצעיר שהדריך אורן בתחילת המסלול: "… לימדת אותנו שגם כשהכי, הכי קשה וכבר אי אפשר יותר, מה שנכון לעשות הוא לעזור לחבר ואז קצת יותר קל, מתברר. וכשהיינו בשטח וכמעט לא היה מה לאכול, הראית לנו כיצד להכין ארוחות מצוינות, ולפעמים, מה שחשוב הוא איך מגישים את האוכל ומהן הכוונות האמיתיות. לימדת אותנו התחשבות ועזרה הדדית, חברות ועבודת צוות. … הגורים שלך קצת גדלו ואפילו הצמיחו רעמה קטנה, וכל זה בזכותך. אנחנו כבר מנווטים לבד, ומעמידים מסדר לבד. אבל בעצם אנחנו לא לבד אלא ביחד, כי כך לימדת אותנו, שהכי חשוב זה הרעות והעזרה לחבר, כי זה מה שבסוף יישאר. כך האמנת וכך פעלת בדרך של דוגמה אישית, אמיתית. ומה שנשאר הוא טוב הלב והנתינה העצומה שלך לעולם". ב-25 באוקטובר 2007 נערך טיול לזכר נופלי עמק יזרעאל במלחמת לבנון השנייה, אז הקריא שלומי, חבר מהצוות של אורן, דברים לזכרו: "כשזוכרים את אורן לא חושבים על אותם 'מתים מושלמים' שתמיד מספרים עליהם, אורן הוא ההפך הגמור מהם, ומי שמכיר אותו מבין את הכוונה ומדוע זה מה שהופך אותו לכל כך אהוב. אורן הוא הילד הכי גבוה בכיתה והכי שחור בכיתה. מאז הצבא הוא הפך להיות גם הכי בריון בכיתה, אבל חוץ מהצבע אין הרבה דמיון בינו לבין איך שהיה נראה בילדות – ילד קטן, רזה ומשקפופר. יש לו הליכה מיוחדת, מתנדנדת כזאת, שאפשר לזהות ממרחקים, וגב קצת כפוף בעקבות סלטה לא מוצלחת מצמרת של עץ. ההישגים שלו ממש לא באו לו בקלות. … גם שם חדש הוא קיבל – 'נח'לה' – כמו הקפה השחור, שהפך לשם הרשמי שלו מכיתה ח' בערך. בצבא הוא הצטיין בזכות אימונים מפרכים עם תרמיל מלא אבנים על הגב וקלשון ביד ושעות על גבי שעות של ריצה. אחר כך כבר לא התפלאנו כשהוא הגזים עם הרעל הצבאי וכתב באמצע המדרכה בקיבוץ 'צוות אטיאס נוב' 3'. בכלל, בצבא הוא פרח וגדל המון מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. הוא אמנם סבל במסלול כמו כל חייל קרבי, אבל הכיר שם חברי נפש. הוא לא ויתר על קורס מכ"ים ובזכות החינוך שלו כ'מפקד הסמל' יצאו לו גורים לתפארת. גם כחייל הוא היה 'שטותניק' ובשביל הצחוקים הצטרף לכל מרד של הצוות, אבל בשנייה נהיה מערכתי כיאה לסמל של הצוות, וכשהיה צריך הרבה קור רוח וחיילות הוא לא חשב פעמיים. … אבל מה שמאפיין את אורן יותר מהכול זה הצחוקים. היינו יכולים לשבת שעות בלי לדבר על שום דבר רציני ורק לצחוק. … אבל לצד הצחוקים עם אורן אפשר לדבר ברצינות. הוא אוהב לספר על עצמו ולהתייעץ בכל מה שקשור למערכות יחסים עם החיילים שלו, החברים שלו, וכמובן החברות שלו. הוא גם אוהב להקשיב, לייעץ, תמיד עם נימה של צחוק ולמרות שניסה תמיד לשחק אותה מאצ'ו, גם לו נצבט הלב מבחורה. ובגלל כל הדברים האלה, בגלל שהוא לא מושלם בדיוק כמונו אבל הכי מושלם כמו שהוא, הוא כל כך אהוב. ולנו נשאר רק לזכור, להמשיך לספר עליו ולהתגעגע". במלאות שנה לנופלו נשאה דברים אחותו קרן: "ברגעים שנדמה שנאמר כבר הכול, בעצם כלום עוד לא התחיל להיאמר, וברגע שנדמה שאי אפשר להרגיש געגוע יותר מהרגע הזה, מגיע לו געגוע חדש, מציף וכואב. בימים אלו שאינך, אני כל כך איתך. בכל רגע של חולשה לשאול מה היית אומר לי עכשיו? ולהעלות חיוך שנזכר בחיוך שלך. ובכל רגע של אושר נחשף – להתכווץ מתחושת ההחמצה. … השנה הזו הייתה כואבת מדי אבל תמיד הרגשתי עטופה ונתמכת מכל חברות שהייתה לך, שחשפה אותי לאנשים מדהימים. אולי הם כאלו בגלל מי שאתה או אולי בגלל מי שהם. כל אחד מהם מביא משהו ממך שכל כך מרגיע. להגדיר את הזמן שעבר כשנה מוסיף משקל כבד לכאב והגעגוע רק מתעצם, ואותם רגעים נוראים שהיו לפני שנה מורגשים כעת כל כך טריים. לוקחת אותך אתי לכל מקום. הכנתי שיר שאותו כתבתי לאחר שיונתן הדסי נהרג וכשאתה היית בלבנון, כשבוע וחצי לפני נפילתך. לא העזתי להאמין שהשיר יקבל אי-פעם משמעות אמיתית, אך הוא קיבל אורן, כמה הוא קיבל". שירה של קרן, "תגיד לי לאן", הולחן בידי גדעון ריקרדו: "לא צריך למות שתדע שאתה חשוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה אהוב / לא צריך מילים כי אני כבר פוחדת / לא רוצה זיכרון כי השליטה אובדת // אז תבוא אל תחזור / בלעדיך הלב יעצור / אז תגיע אז תודיע שאתה כאן // לא צריך למות שתדע שאתה אהוב / לא צריך דמעה שתדע שאתה חשוב // לא צריך להתפקח כי אתה לא כאן / רוצה להיות אתך, רק תגיד לי לאן". כתב אחיו הצעיר אלמוג: "… אורן, כבר לא מייצרים אנשים מהסוג שלך. אתה יחיד במינו, שלמרות הקשיים והמערבולות אתה עברת הכול, אמנם בקושי, אבל עברת, ועל זה אני מעריץ אותך ועל עוד המון דברים". לציון יום הולדתו העשרים ושניים של אורן ערכו בני המשפחה, קרובים וחברים, טיול בנחל תבור, המקום האהוב על אורן. על קברו של אורן נחקקו המילים: "עינך השחורות והיפות, החיוך הענק וים של אהבה ילוו אותנו לנצח".