ליפקין, אליהו (איליה)

בנם של גלינה וצבי (גריגורי). נולד ביום ט"ו באדר תשמ"ה (8.3.1985) בעיר קולומנה (מחוז מוסקבה), רוסיה. אח לליאור-שרה (אלכסנדרה), למיכאל ולרותי. איליה גדל באזור מיוער ויפה, השוכן בקרבת העיר מוסקבה. מאז ומתמיד הייתה לו אהבה גדולה לטבע. איליה ואחותו הבכורה זכו לילדות מאושרת מאוד, הם גדלו באווירה של יצירה ואהבה. בשנת תשנ"ב (1992), כשאיליה היה בן שבע, עלתה המשפחה לישראל. בשנה הראשונה התגוררה בקיבוץ ראש צורים, במסגרת הפרויקט "בית ראשון במולדת", והחל מאפריל 1993 השתקעה ביישוב הקהילתי אלון שבות. מיכאל ורות נולדו בישראל. בהיותו בן תשע הגיע ליישוב דוד ליפקין והשניים התחברו. מספר דוד: "שנינו היינו ילדים די שקטים… שנינו עלינו מרוסיה והיה לנו די קשה להתאקלם בארץ, במיוחד בבית הספר… אף על פי שלא היה דברן בכלל, הוא היה האיש שאיתו שוחחתי הכי הרבה, גם בלי מילים." איליה רכש את השכלתו היסודית בבית ספר אזורי ממ"ד גוש עציון באלון שבות. בדרשה שנשא בבר המצווה שלו הסביר כיצד הוא רואה את חטא העגל כשלב בתהליך התבגרותו של עם ישראל: "הגאולה מתחילה מן הצעקה. עם ישראל צועק אל ה'. זוהי צעקה נסתרת. כל אחד צעק בלבו, אבל ה' שמע… ה' רואה פה התחלה של עשייה… ובמעמד נתינת התורה קורה להם דבר מבהיל, ה' מציג להם תביעות ודרישות והם לא רגילים לכך, הם לא יודעים כיצד להתמודד עם הדבר החדש. ה' בעצם אומר להם שהם כבר בוגרים וזה קשה. והנה משה שכל הזמן דואג להם – נעלם. אפשר לתאר את המצוקה שלהם. הם כל כך אובדי עצות, הם מבקשים עזרה מאהרן… העגל הוא האמצעי שלהם כדי להתקשר לה'… העם צריך לעבור עוד הרבה תהליכים כדי להגיע לגדלות ולבשלות כדי שיוכל להיכנס לארץ… התהליך שתיארנו הוא תהליך שכל אדם צריך לעבור. אני מקווה שה' יעזור לי לעבור את התהליך הזה בצורה טובה ונכונה ושאוכל לגדול בתוך משפחתי היקרה ושהכול יהיה בשמחה." איליה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון התורני "הימלפרב" בירושלים, ובשנת 2002 הוא החל ללמוד במכללת נצרת עלית-יזרעאל, במרכז ללימודי טכנולוגיה ומינהל, במגמה להנדסת אלקטרוניקה וחשמל. לאחר שלוש שנים סיים בהצטיינות כאלקטרונאי. סבו של איליה, יורי קופיט, דוקטור למדעים טכניים: "איליה היה תלמיד שקדן וקיבל ציונים גבוהים במבחנים. בהתחלה ביקש ממני שאבדוק אם פתר נכונה את התרגילים במעגלים חשמליים ושאעקוב אחר התקדמותו בלימוד אנגלית. אך כעבור זמן לא רב פטר אותי מהמטלה הזאת ועשה הכול בעצמו… בעבודת הגמר תכנן מכשיר אלקטרוני שהיה מבוסס על ג'ירוסקופ אלקטרוני. הוא קיבל ציון גבוה במיוחד על עבודה זו. המאפיינים הבולטים באופיו היו: דייקנות, עדינות וטוב לב. במהלך שהותו אצלנו שמר אליושה על סדר מופתי, עזר לנו בניהול משק הבית. אנחנו אנשים יחסית מבוגרים, ולכן נזקקנו לא פעם לעזרתו, שאותה העניק לנו באהבה וברצון. הוא שימש לי מתורגמן לעברית. נעזרתי בו פעמים רבות בעת ביקוריי בחברות שונות לצורך עבודה. תמיד ניסה להבין לעומק את מהותם של העניין הנדון והפרויקט המוצע. הפגישות האלה הרחיבו את אופקיו. אליושה היה בעל חוש הומור מפותח ולא אהב אמירות תפלות. לעתים התבדחנו זה עם זה, הדבר נעשה כחלק מדו-שיח בינינו. הוא צחק לעתים רחוקות, אך כשהיה פורץ בצחוק זה היה מכל הלב. בלתי אפשרי לשכוח את חיוכו הידידותי והחביב… התוודענו לאהבתו הגדולה לספרות יפה. הוא קרא ספרים ברוסית, בעברית ובאנגלית והעדיף לקרוא סופרים קלסיים. איליה האזין למוזיקה בסגנונות שונים, כולל מוזיקה קלסית, וגם לכל ההרכבים המוזיקליים הידועים והכיר את הזמרים הבולטים." ב-27.11.2005 התגייס איליה לחיל השריון. סגן-אלוף אמיר אבשטיין, מפקד גדוד "רומח", היחידה שבה הוצב איליה, תיאר בדברי התנחומים למשפחה, את מסלולו בצה"ל: "אליהו לחם עם פלוגתו במלחמת לבנון השנייה והיה שותף למבצעים ההתקפיים שניהל הגדוד ברצועת עזה. במסגרת שירותו השתתף אליהו בפעילות מבצעית בגבול סוריה בהגנה על תושבי רמת הגולן, בתעסוקה מבצעית בגבול הלבנון וכמו כן, לקח חלק בפעילות הביטחון השוטף בגזרת החטיבה המרחבית 'אפרים'. אליהו, מהחיילים המוערכים בפלוגה ובגדוד, ביצע במסירות ומתוך אחריות כל משימה ובקשה של מפקדיו, תוך הפגנת הסובלנות, השקט והצניעות שכה אפיינו אותו. מקצועיותו ואופן תפקודו בצוות ובפלוגה זכו לשבחים והובילו להחלטה לבחור בו כחייל המצטיין, היחיד מהגדוד, בטקס המצטיינים של ראש השנה תשס"ח בחטיבה המרחבית 'אפרים'. לצערנו, לא זכה אליהו לקבל את תעודת ההצטיינות. אליהו נודע בגדוד כאדם שנכון תמיד לעזור לחבריו, ללא תמורה. למרות אופיו השקט, הפגין אליהו חוש הומור חד, ויחד עם חיוכו הייחודי – עשו אותו לאחד החיילים האהובים בפלוגה." חבריו החיילים סיפרו ששתקנות ואירוניה השתלבו בו באופן מופלא. לפעמים הוא לא הוציא הגה מן הפה במשך שעות רבות, אך כשהיה בתוך הטנק דיבר והתבדח ללא הפסק, כי רצה לחזק בכך את רוחם. איליה היה תמיד מוקף באנשים ומעולם לא הסתכסך עם איש. יתרה מכך, כולם העריכו את דעתו, חיילים "פשוטים" כמפקדים. היה לו כישרון נדיר להפיג מתחים ולגשר בין אנשים. הפתרונות שהיה מציע ללא מילים מיותרות, בשלווה ועם חיוך רך על פניו, התבררו כנכונים והיו מקובלים על דעת כולם. במקום להרבות במילים העדיף איליה את המעשה. תמיד היה עסוק. אם סיים את מטלותיו בטנק, היה ניגש לסייע לאחרים, וכאשר היה נותר לו זמן פנוי התנדב בעבודות מטבח או באחזקה שוטפת של הבסיס. הוא התמסר באופן טוטלי לשירותו הצבאי. איליה נחשב למקצוען, לתותחן הטנק הטוב ביותר בגדוד. כולם חשו לידו בטוחים ומוגנים. מספר מוטי: "נסענו מספר חיילים וקצינים בניידת צבאית. היה עלינו לחלוף דרך מספר רב של גדרות, שערים וכדומה. היינו צריכים קודם כול לפתוח אותם ולאחר מכן לסגור. בדרך כלל פעולה מעין זו מוטלת על חיילים צעירים. אך אליהו, שהיה באותה העת סמל שמסיים את השנה השנייה של שירותו הצבאי, התנדב בלי מילים מיותרות, לפתוח ולסגור את השערים שהזדמנו בדרכנו." מספר אחד מחבריו ליחידה הצבאית של איליה: "…שבנו מן המשימה. נתנו לנו זמן לנוח כדי להרפות מן המתח. ולאחר מכן היה עלינו להחזיר את הטנקים למצב מבצעי. זאת עבודה קשה ומפרכת הדורשת מאמץ פיזי ניכר: לסחוב מסלולי הטנק, להניף פטיש במשקל שמונה קילו וכדומה… איליה תמיד הזדקק לזמן מסוים כדי להיכנס לפעולה… התרגלנו לכך ולכן המתנו לו בסבלנות, כי ממילא אף אחד לא היה מבצע את המלאכה טוב יותר ממנו. אך כשהוא היה ניגש לעבודה הכול נעשה בקפדנות יתרה ובמקצוענות. הוא היה אחד הבודדים שאהב טנקים. רובנו התייחסנו לעבודה הקשה הזאת כאל נטל, אך איליה ביצע את מלאכתו בשמחה. בעודי נעמד ליד איליה ועוקב בהנאה מהצד אחר עבודתו המסורה, הצעתי לו לגשת לקורס קצינים, מכיוון שהייתי משוכנע שהדבר מאוד מתאים לו. אך לפתע הוא התעצבן, השליך את הפטיש הצדה ושאל אותי: 'לגשת לקורס קצינים? אם כך, אז תעבדו בעצמכם.' והלך. השבתו לעבודה הייתה משימה לגמרי לא פשוטה… הוא לא היה זקוק לא לתשבחות ולא לציונים. הוא פשוט ביצע נאמנה את המוטל עליו… עבור חבריו הקרובים הוא הפך עם הזמן לקול פנימי המנווט אותם בחייהם." בי"ח באלול תשס"ז (1.9.2007) נפל סמל אליהו (איליה) ליפקין בעת מילוי תפקידו, במחסום חוצה שומרון. בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. איליה הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. הוריו של איליה שמעו על בנם מחבריו לנשק, ולבם התמלא גאווה. האב, צבי: "הבנתי שניווטת את דרכך הצבאית באופן מעורר כבוד והערכה. ובכך הגשמת את משאלת לבי להיעשות בבוא העת אדם ראוי לשמו וחבר אמיתי…" אמו של איליה, גלינה: "הייתה לו תודעה מפותחת, הוא שימש דוגמה והוביל אחריו מבלי משים את חבריו לנשק." אייל גל, חבר מפלוגת "לביא": "תמיד הגעת ראשון למשטח לעבוד ולא עזבת עד שהכול היה סגור עד הפרט האחרון, אף על פי שתמיד לא רצית שנראה איזה חרוץ אתה, תמיד היית ראשון לכל עבודה, וידענו שאפשר לסמוך עליך שתהיה שם כשנצטרך אותך ולא משנה למה: למטבח, לטנקים או סתם לעזור בשמירה. בלי לדבר היית מתייצב תוך שנייה… לא משנה כמה קשה עבדת, כמה שעות היית ער או כמה שבועות אתה סוגר, אף פעם לא הוצאת מילה הכי קטנה של גאווה, אפילו עכשיו כאשר לפני שבוע הודיעו לך שאתה מצטיין חטיבה ושתשתתף בטקס לכבודך, הדבר הראשון שאמרת זה שאתה לא הולך לאף טקס והודעת חגיגית שאתה לא רוצה להיות מצטיין… שקט וצנוע עד כדי כך שרק לפני חודשיים גילינו שהיה לך תואר באלקטרוניקה, ובגלל זה תמיד הצלחת לתקן את הדי-וי-די אחרי ששברנו את הראש שעות למה זה לא עובד… בלי ששמנו לב תמיד דחפת את הפלוגה קדימה ופיקחת עלינו שהכול בסדר… איליה, היית חבר אמיתי כמו שמעטים זוכים לקבל, אתה דוגמה ומופת למקצוענות ולמסירות עד אין קץ, וכך תמיד תיזכר…" סבו: "…ידעתי שייחשף לסכנות רבות… בתגובה ענה לי…: 'סבא, הרי כדי להגן על מדינתנו חייב מישהו להיות גם טנקיסט.' בכך באה לידי ביטוי באופן מושלם אישיותו של איליה שלנו… הוא היה מגיע חטוב, מסודר, תמיד לבוש במדים מגוהצים היטב, בנעליים מצוחצחות, תרמיל ונשק אוטומטי על כתפו… הייתי מציף אותו בשאלות רבות והוא השתדל לענות עליהן בסבלנות רבה. כעת, בדיעבד, אני חושב שהצבא היווה עבורו במידה מסוימת בית נוסף…" הוריו מספרים על עולמו הפנימי של בנם. האם גלינה: "איליה היה בגדר תעלומה עבור כולנו, הוא היה אינטואיטיבי, עיקש ותמיד עמד על שלו בעקשנות חרישית. אך לבסוף עקשנותו נשאה פרי של חוכמה אמיתית. כל בני המשפחה היו מודעים לתהליכים הפנימיים שהוא עבר, הדבר גם לא נעלם מעיניהם של חבריו הקרובים. פעם אחת הצביע איליה על אדם מסוים ואמר עליו שיש לו הבנה מעמיקה של חיים. אך ניתן היה לומר בדיוק את אותו דבר על איליה עצמו. ידוע שחייהם של אנשים בעלי אינטואיציה מפותחת אינם קלים במיוחד: מצד אחד הם לכאורה יודעים הכול, אך מצד שני – חסר לידע שלכם בסיס גשמי… החיים קלים הרבה יותר לאדם העומד איתן עם שתי רגליו על קרקע מוצקת של ידע הגיוני ומוכח. לעתים, כשהתפלספנו, היה איליה אומר: 'ואם לפתע הכול ייעלם?' בכך התכוון למציאות הסובבת אותנו. מעולם לא הסביר לאיש מאין הידע שלו… ידע מסוג זה מקבלים במתנה מאלוהים…" צבי, אביו: "שמרת על הדממה מתוך בחירה. עברת תהליך פנימי של לימוד עצמי. למדת להתמקד בעיקר, לבחור את מה שחיוני לך: הבגדים, הספרים, המוזיקה, החברים. שום דבר מיותר. שום דבר שהוא זר לך. גילית הבנה בוגרת באופן שבו בחרת את אלו שילוו אותך בחיים… בספר מלכים א' מסופר על כך כי אלוהים התגלה לנביא אליהו בקול דממה… לפיכך, הבנתי מה פשר שתיקתך. מדובר בפסק זמן, בזמן שנזקקת לו כדי להגיע להחלטה, לבחור בדרך התנהגות או בחבר. לבסוף למדת היטב למלא את תפקידך בחיים. אך תמיד חלמת, אליושה-אליהו, ילד יקר שלנו, לשוב לחבריך, לספריך ולמוזיקה שלך ואלינו." במלאות שנה למותו הפיקו חבריו הקרובים של איליה, עזרא מבורך, דוד ליפקין ואביתר סלומון, את טורניר אליפות גוש עציון בכדורגל. במלאת שנתיים למותו של איליה התקיים שנית הטורניר. הקבוצות הגיעו מכל רחבי גוש עציון והשחקנים – מגיל תיכון עד גיל שישים ואפילו רב מהישיבה כיכב על המגרש. קהל רב צפה במשחקים – נשים, גברים וטף. צבי ליפקין העניק את הגביע לזוכים עם הרב של אלון שבות-דרום, ואמר: "הכדורגל אצל אליהו היה מעבר לתחביב רגיל, אלא היה דומה יותר לשירה, במיוחד כשאליהו שיחק עם הידיד שלו דוד ליפקין, כשכל אחד חשב על עצמו שהוא רוקד בלט בבולשווי. שניהם אוהבים כדורגל לא מציאותי, לא תועלתני אלא משחק של הרקיע השביעי." והסביר דוד ליפקין: "נקשרנו מאוד לכדורגל, פחות במישור תחרותי אלא יותר במישור של אהבה לכדור, למשחק, לאחווה, לאהבה וליצירתיות של המשחק. היינו משחקים שעות על גבי שעות כל שבוע… למדנו שניתן לתקשר בין בני אדם גם בשפת הכדורגל… כאשר הגיעו לארץ עולים חדשים מפרו, הם לא ידעו עברית אך במשחק היינו מבינים זה את זה היטב… אליהו היה חבר נפש… אני גאה על הזכות שהייתה לי להכיר אדם כזה…"