ליפסקר, אריה (לייבל)

אריה, בן רייזל ויוסף, נולד ביום כ"ח בניסן תרפ"ג (14.4.1923) בוורשה בירת פולין. בן למשפחת חסידים. למד ב"חדר" וחונך ברוח המסורת והדת. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. חיו בה כשלושה ורבע מיליון יהודים. המשבר הכלכלי החריף שפקד את העולם בסוף שנות השלושים השפיע מרות על כלכלתה של פולין והביא להחרפת הנימות האנטישמיות ולדחיקת רגליהם של היהודים, שנחשבו כבעלי מעמד מפתח בחיי הכלכלה. הם סבלו מחרם כלכלי אנטי-יהודי ומפוגרומים שהלכו והתרבו. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישתה של גרמניה לפולין וכיבושה במלחמת בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיות שהביאו לבידודם החברתי של היהודים, לנישולם הכלכלי ולערעור כל מערכות חייהם. אחרי זמן קצר החל ריכוז היהודים בגטאות, ובהמשך שילוחם למחנות השמדה. בתום המלחמה נותרו בפולין כ-300,000 יהודים בלבד. מכל משפחתו היה אריה היחיד ששרד את ימי המלחמה ואת זוועות הנאצים. היה במחנות המוות טרבלינקה ואושוויץ, וניצל בנס. בתום המלחמה, בשנת 1945, במהלך נדודיו וניסיונותיו להגיע לשווייץ אשר בה קיווה למצוא את דודו, נאסר אריה. הוא נשלח לפריז, שם הובטח לו שיקבל רשיון עלייה לארץ ישראל, ואמנם קיבל אותו ועלה ארצה. ב-16 ביולי 1945 הגיע אריה לארץ, ובחר להצטרף לקיבוץ דתי. הוא נשלח לקיבוץ חפץ חיים שבשפלה. אך אריה התקשה להסתגל לחיים השיתופיים, ולאחר שמצא בארץ את קרובי משפחתו הם לקחוהו לביתם בתל אביב ודאגו להבראתו. בתל אביב הצטרף אריה להסתדרות העובדים הכללית. הוא עבד בתחנת הכוח "רידינג". היה מקובל וחביב על כל חבריו בעבודה ומחוצה לה. אהב שירה והתעניין בשירי ארץ ישראל החדשים, שאת מילותיהם העתיק לפנקסו בכל הזדמנות. בראשית מלחמת העצמאות שירת אריה בחי"ם (חיל משמר) של ה"הגנה", יחידה שנועדה להגן על יהודים בתוך היישובים והייתה מאורגנת באזורים, בקטעים ובעמדות. עם צו הגיוס לצבא נענה מיד לקריאה והצטרף לגדוד 12 בחטיבת "גולני" – חטיבה מספר 1 ב"הגנה". הוא שירת בפלוגת "מיכה" כמקלען. במסגרת זו השתתף בכיבוש והגנת טבריה, בקרבות בגליל ובעמק הירדן, ומילא את כל תפקידיו בעוז ובהתלהבות. ביולי 1948 לחם אריה בקרב בסג'רה במבצע "דקל". סג'רה היה כפר ערבי בגליל התחתון, שבסמוך לו הוקמה בסוף המאה התשע-עשרה חוות הלימוד החקלאית והמושבה אילניה – תחנה חשובה בתולדות תנועת העבודה, השמירה וההגנה. הכפר והגבעות שסביבו שכנו בקרבת צומת דרכים עתיק וחשוב (כיום צומת גולני), אשר חלש על הדרך בין עפולה וטבריה ולהחזקתו נודעה חשיבות רבה בשליטה על הגליל התחתון. בסיום ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות נערך מבצע "דקל", שמטרתו הייתה לסלק את "צבא ההצלה" הערבי שהתבסס בגליל והיווה איום על כל יישובי הצפון, ולהסיר את החשש שמא ישמשו מאחזיו כעמדות לצבאות הפלישה הסורי והלבנוני. במבצע שותפו יחידות מחטיבות "גולני", "שבע" ו"כרמלי". הקרבות החלו בליל 9/10 ביולי 1948, כאשר כוח "גולני" תקף את אזור הצומת וכבש משלט באזור. אך למחרת הגיבו הערבים בהתקפת נגד עזה והצליחו להגיע עד לשערי המושבה אילניה. "צבא ההצלה" לווה בשריוני קרב נושאי תותח ובכוחות בלתי סדירים מהכפרים הערביים בסביבה, והלחימה הקשה התנהלה במשך שמונה ימים רצופים, כשהמשלטים על הגבעות סביב לסג'רה עוברים מיד ליד. במהלך הקרבות נפלו עשרות לוחמים ישראלים. עם סיום הקרבות נותר הצומת בידי צה"ל, ו"צבא ההצלה" ספג מכה קשה. עמידתה של אילניה מנעה את ביתורו של עמק יזרעאל ואת ניתוקו של הגליל. במהלך המבצע נכבשה נצרת, בה שכנה מפקדתו של קאוקג'י, הגליל התחתון שוחרר והיה לחלק ממדינת ישראל. בקרב בסג'רה, ביום ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948), נפל אריה. בן עשרים וחמש בנפלו. אריה נטמן בכפר תבור. כעבור שנתיים, ביום ז' בתמוז תש"י (22.6.1950), הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנחלת יצחק. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.