בנימין (בני), בן מינה וברוך, נולד ביום ב' בטבת תש"ג (10.12.1942) ברחובות. מגיל רך נמשך בני אל הטבע. בחצר בית הוריו היו לול, שובך יונים וכלב, אהב את החיות, שמח אתן וכאב את כאבן. הוא הרבה לטייל בסביבת רחובות, חקר את הטבע ולמד אותו, ידע כל צמח בשמו והכיר את מקורו של כל שיח. בני היה מהמצטיינים בבית החינוך. הוא שילב את לימודיו בפעילות ב"תנועה המאוחדת" וכאשר סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי נעשה מדריך ואחר-כך מרכז קן התנועה ברחובות. עם סיום לימודיו היסודיים רצה בני להמשיך בבית-הספר החקלאי "כדורי", כי ראה את עתידו כחקלאי. אולם הוא שוכנע על-ידי מוריו והוריו וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המאוחד ברחובות כתלמיד מצטיין. עיסוקיו הרבים של בני כללו איסוף צמחים ופרפרים, טיולים במסגרת תנועת הנוער ו"החברה להגנת הטבע", מוסיקה, שאהב בכל מאודו, וספורט. הוא שיחק בנבחרת הכדורסל של בית-הספר וכשחקן כדור-יד היה הראשון בין חבריו, ששיחק בנבחרת הבוגרים של "הפועל" רחובות. הוא ביצע בדרך המעולה ביותר כל תפקיד שנטל על עצמו. חבריו מספרים על רגש החובה שלו, שכאשר ירד שלג בארץ בשנת 1952, היה בני הילד האחד שהגיע לבית-הספר בבוקר, שכן לגביו "קמים בבוקר והולכים לבית-הספר, וזהו!" בנימין גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1960 והתנדב לנח"ל המוצנח. הוא השלים אימון בסיסי ואימוני צניחה, וכעבור זמן סיים כחניך מצטיין קורס פלחה במסגרת הנח"ל. כחבר גרעין "יובלים", שהתעתד לעלות על הקרקע ביודפת, עשה בני את השירות בשגב שבגליל המערבי, שם קיבל הגרעין את הכשרתו. כל הנסיונות שעשו מפקדיו של בני לשכנעו שיעבור לצוות הפיקוד של היחידה, נתקלו בחיוך ובהינף-יד מבטל. לגביו החשיבות של השירות בצה"ל הייתה ההכשרה לעלייה על הקרקע. בסוף אפריל 1963 השתחרר בני מהשירות הסדיר ויחד עם חבריו עלה להתיישבות ביודפת. הוא נשא לאישה את חברתו צביה, והשניים נשלחו לשנת לימודים בירושלים. כאן גם הכיר לראשונה את בצלי הפרחים. בבצלי הפרחים מצא בני את יעודו. הוא היה חופר בידיו, כי חשש שמא יפגע מכשיר בבצלים העדינים ובתום שנת הלימודים בירושלים הביא ליודפת את ענף גידול הבצלים לפרחים. הוא נכנס לתחום זה ראשו ורובו והיה הראשון בארץ שהביא את הענף לידי שגשוג. משטח אדמה קטן, הלך שטח הגידול והתרחב ובני הפך למומחה הגדול במקצועו. הוא נעזר ב"מכון וולקני" בבית דגן ולימים הפך התלמיד למורה. הוא נשלח להולנד ולארצות באירופה, לקשור קשר עם המגדלים שם, ויודפת החלה לשווק בצלי פרחים בארץ, ואף לייצא אותם, שכן איכותם הייתה מן הגבוהות בעולם. במלחמת ששת הימים לחם בני ברמת הגולן, במסגרת שירותו במילואים. עם תום הקרבות הקדיש את כל מעייניו לאיסוף בצלי פרחים מן הרמה. הוא הביא שק שלם והצליח לפתח סוגי פרחים נדירים, שאיש לא ידע על מציאותם באזורנו. בצלי הפרחים נקלטו באזורי הארץ השונים, ובני נהג לנסוע ולבקר את בני טיפוחיו בחלקות השונות, בדרומה של הארץ ובמרכזה. הייתה לבני גישה נדירה משלו במשא-ומתן עם המוסדות. הוא נהג להביא את הנציגים אל החלקות, לסייר עמהם בשטח ואחר-כך להביאם אל ביתו החם והנעים, ואמנם תמיד הצליח בהשגת מטרותיו. בני ניחן ביכולת לעשות כל דבר, בנכונות מלאה ולהשקיע את כל מאודו בעקשנות ובעקביות. חבריו מספרים עליו, שבתחום העבודה היה הוא כוח עצום והצטיין בהספק גדול ובביצוע מושלם – וכל זאת ברוח טובה. הביקורת שלו הייתה חשובה לעובדים אתו, כי ידעו שמאחוריה עומד ידע רב ועמוק. עם שכניו הערבים יצר בני קשרי שכנות חמים וקרובים, מה גם שעמדה לו שליטתו בשפה הערבית, חביבותו וחיוכו החם. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים יצא בני מבית-הכנסת ונחפז אל יחידתו ברמת הגולן. בשמחת תורה הביא אחיו את הידיעה שביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נהרגו בני ועוד שנים-עשר מחבריו בקרב על חאן ארנבה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביודפת. השאיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. דברים לזכרו פורסמו בספר "נתיבים בשדה", לזכר שלושה-עשר חללי פלוגת חה"ן של חטיבת הצנחנים; קיבוץ יודפת הקים בית תרבות לזכרו של בנימין, המשמש כספרייה וכמרכז פעילות לילדים במשק.
