ליכטמן, שלמה (שלומי)
בן שושנה וישראל. נולד ביום ט"ז בטבת תשכ"ט (6.1.1969) ברעננה. שלומי למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי ב' 'אמונים' בקרית שרת וסיים את לימודי החטיבה בכפר בתיה. אחר-כך החליט לנסות חיי קיבוץ. במשך כשנה חי בקיבוץ הדתי סעד, עזב והוסיף לחפש דרכו בישיבה בירושלים, אך לאחר תקופה קצרה חזר לעירו, לרעננה. בתקופה זו החל לעסוק בהתנדבות, התמקד בכך ובעשייתו זו מצא את אושרו. רבים-רבים הכירוהו בעירו, כל מי שעסק בענייני התנדבות וכל מי שהיה מעורב במסגרת זו או אחרת של מתנדבים. שלומי הפך לסמל ומופת של עשייה למען הזולת. שלומי הנער, ואחר-כך הבחור, היה פעיל מאוד ב'משמר האזרחי', שהפך להיות לו בית שני. הוא התנדב לעזרת העולים במרכז הקליטה וסייע למבוגרים ולילדים. שלומי היה בחור דתי מאוד. בחייו האזרחיים, כמו גם בצבא, היו ציציותיו מבצבצות מתחת לכנף בגדו. אדם של חוץ היה לא אהב לשבת בבית, תמיד נחפז, תמיד רץ לאן שהוא, מיהר החוצה אל בין האנשים, ולכולם היה מוכן לעזור. הוא היה חבר פעיל בתנועת הנוער 'בני עקיבא' וליווה טיולים שהיו זקוקים לאבטחה. כל זה לא הפריע לו להיות פעיל בתנועה למען עולי רוסיה, והוא דאג לסדר מניינים לתפילות, הריץ ספרי תפילה שחסרו בבית-הכנסת, חילק חפצים של עצמו, בלי חשבון. כאלה היו חייו הצעירים, ילד מיוחד ושונה. כמו צדיק נסתר. את ילדי העולים לימד עברית, והילדים העריצו אותו וחיפשו את קרבתו. בחור שקט, צנוע ומופנם היה, אך מאז שעסק בהתנדבות ובעזרה הפך למוסד מרכזי בעירו. בשלהי אוקטובר 1987 גויס לצה"ל. הוא עבר את מסלול הטירונות והוצב לבית-הספר לשריון, בו עבר קורס נהגי משאיות. ביום י"ד באדר תשמ"ח (3.3.1988) נפל בעת שירותו והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי ברעננה. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח – אביגיל, נאוה ועופר. במכתב תנחומים למשפחה השכולה, הביע מפקד היחידה את השתתפותו בצער המשפחה, בשמו ובשם חיילי היחידה.
