בן ויקי וגרשון. נולד ביום ז' באב תשמ"ב (26.7.1982) בקריית חיים, אח לשושי ולמשה. קובי למד בבית-הספר היסודי ובבית- הספר התיכון בקריית חיים עד כיתה ט'. מילדות נאלץ קובי להתמודד עם מגבלות פיסיות ולקויות למידה, שהגבילו את פעילותו הספורטיבית והקשו על התקדמותו. אך עוצמתו הפנימית, עקשנותו והיאבקותו ללא חת בהתפתחותו האיטית סייעו לו להתקדם ולהיות כאחד הילדים הרגילים. כשהיה בכיתה ח' לחם קובי במימסד, ובניגוד לדעת מוריו התעקש ללמוד במסלול לימודים לתעודת בגרות מלאה. קובי למד והצליח, ובכך הוכיח לעצמו ולאחרים שאין דבר העומד בפני הרצון, ואין מגבלה שלא ניתן להתגבר עליה. קובי סיים את לימודיו התיכוניים בשלוחה של תיכון 'תל אביב' בחוצות המפרץ בחיפה. מנהלת בית-הספר סיפרה כי קובי סיים את לימודיו בהצלחה רבה, "תוך מאבק אמיתי בלקויות הלמידה שלו ותוך התמודדות אמת, התמדה ושקידה אינסופית שהובילה להצלחתו." היא המשיכה וסיפרה כי קובי "הצטיין בטוב ליבו, בעזרה לזולת, באחריות אישית ובעדינות נפש. בכל עת היה נכון לעזור לחבריו ונאות לכל בקשה של צוות המורים והחברים." קובי ייחס חשיבות רבה לחיי המשפחה. הוא אהב להפתיע את קרוביו בימי הולדתם ולא שכח להביא פרחים בכל יום שישי. בבגרותו דאג לאחיו משה, עימו הירבה לשוחח, להתעניין בקורה עימו ולחפות עליו בשעת הצורך. בכל הזדמנות נהג לבקר אצל אחותו הגדולה, שושי, עימה היתה לו מערכת יחסים קרובה מאוד, ובשמחה תמיד נהג לעזור לה בשמירה ובטיפול בבתה הפעוטה. חבריו לצבא מספרים שבחדרו בבסיס שמר את כל התמונות המנציחות את שלבי גדילתה של אחייניתו הקטנה. הוא אהב לחגוג חגים ואירועים בחברת בני משפחתו, מילא את כל סובביו באהבה ונענה לכל אפשרות של עזרה ונתינה. קובי, ששאף לעצמאות מגיל צעיר, דאג לפרנס את עצמו עוד בהיותו במסגרת בית-הספר, וניצל כל חופשה לעבודה, על-מנת לעזור בבית ככל האפשר. כמו-כן גילה עניין רב בטיפול אלטרנטיבי, והתנדב כעוזר למטפל בצמחי באך. לאחר שחרורו מהצבא תיכנן ללמוד רפואה אלטרנטיבית ולעסוק בה. קובי היה נער רגיש, שאהב טיולים והעריך אסתטיקה ויופי בנוף, בטבע ובאדם. הוא הרבה לטייל ברחבי הארץ. אחד הטיולים שהשאירו בו רושם עז היה הטיול לפריז בחברת אחותו, אחיו ואמו. קובי אהב להאזין למוזיקה, לבלות עם חברים ולרכב על אופניים. גם על גיוסו לצבא צריך היה קובי להילחם, ומשלא קיבל צו גיוס בזמן הגיש בקשה מיוחדת, זומן לראיון אישי, ובחודש דצמבר 2001 התגייס לצה"ל. למרות הקשיים, סיים בהצטיינות את אימוני הטירונות ושובץ כמאבטח מתקנים, שיבוץ שלא השלים עימו למרות התנאים המפתים והנוחים שזכה בהם. קובי פתח במאבק להחלפת תפקיד, ולבסוף שובץ ביחידה לקישור ולתיאום עם הפלשתינים. מפקדו סיפר כי כבר בראיון הקליטה זוהה קובי כחייל איכותי, ולכן הוחלט להציבו בתפקיד מש"ק קישור ותיאום. זאת למרות שלא עבר הכשרה מתאימה. מפקדיו העריכו כי קובי ילמד את רזי העבודה הייחודית במהלך העבודה בשטח, וכך היה. עבודתו דרשה את ידיעת השפה הערבית, לתקשר ברמה אישית ויומיומית עם הפלשתינים ולפתור בעיות דחופות. קובי, שקיבל תפקיד זה ללא כל הכשרה, הצליח בתפקידו בזכות כוח רצון אדיר ללמוד ולדעת כמה שיותר. הוא ניצל כל רגע ללימוד השפה הערבית, ללימוד הבעיות והכרת העבודה הייחודית. חבריו מספרים שגם בזמנו החופשי נהג להצטרף למשמרות נוספות, כדי לצבור ניסיון וידע. למרות הזמן הקצר ששירת במקום, הוערך על- ידי מפקדיו כחייל מצטיין ובעל פוטנציאל רב לקידום גבוה ומהיר. שלושה חודשים לאחר גיוסו, ביום י"ז בניסן תשס"ב (30.3.2002), נפל קובי בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים. קובי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בצור שלום. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. ויקי, אמו של קובי, מספרת על חיבור שכתב בנה כשהיה בכיתה ח'. החיבור נכתב לזכר חללי תאונת המסוקים בשאר ישוב: "החיילים יצאו מבתיהם בקור עז לפעילות מבצעית בלבנון. האימהות והאבות מחכים בלב שבור לשובם של יקיריהם, אבל הם ידעו כי הבכי והמרירות לא ישיבו את בניהם. בלב כואב ובבכי מר יצאו למקום; הם ראו את יקיריהם, והאימהות נפלו על הגופות הקרות, רצו לחממן, אבל כל החום והאהבה לא עזרו להן להחזיר ליקיריהן את החיים. בעצב וביגון שבו לבתיהם לבכות את מות הבנים." אמו כותבת: "הקדשה לקובי! קובי יקירי! היהלום שבכתרי, חיוכך שובה הלב, זיו פניך, ניצוץ עינך ברגעי הניצחון וההצלחה. אנא! התוו את דרכי בתהום האפלה בה נכלאתי. מי יתן ואורך ישכרני לעד כיין! נשמתי כמהה לנשמתך, מתוק שלי. גע… גע… גע…"
