ליטבק, ארנון

בן משה ושושנה. נולד ביום י"ז באב תש"ד (6.8.1944) בקיבוץ נגבה. בהיותו בן ארבע נתייתם מאביו, שנפל במלחמת השחרור בקרב על נגבה. ארנון אהב את אמו האלמנה בכל חום לבו. הוא העריץ אותה ובכל הזדמנות נתן ביטוי לרגש תודתו על מסירותה והקרבתה בגידולו וחינוכו. הוא גדל וחונך בקיבוץ, ולמד בבית-ספר יסודי ותיכוני. הוא התמיד בלימודיו, שקד עליהם והגיע להישגים. הוא ניחן בכושר מחשבה ברורה וממצה. הוא אהב ספורט, רכיבה על סוסים וכדורגל. ילדותו ניזונה מטיולים בשבת על הגבעות שבסביבה, מנסיעות בחופשות מלימודים לירושלים ולתל-אביב ומקריאת ספרים. מטבעו היה טוב-לב ומוכן לעזור לחבריו, מתוך בגרות ותבונה הקדים מאחרים להבין נפש הזולת. כמבוגר היה אחראי ואף-על-פי-כן היה פורק עול לעתים, ביחוד עול של מסגרות נוקשות ומחייבות. בכל זאת היה ער ורגיש לשאלות החברתיות של סביבתו, כי הכל היה איכפת לו והכל עניין אותו. הוא היה מתווכח בלהט ובביטחון, כשהוא חדור אמונה בצדקת דרכו, וכאשר עמד בפני ציבור כדי להביע את דעותיו, היה עושה זאת מתוך ביטחון בעצמו ומתוך שחרור מכל המעצורים. ארנון גויס לצה"ל בנובמבר 1963 והצטרף לסיירת השריון. הוא גמר את קורס הקצינים, והשתבץ במערכת ההדרכה והחינוך של בית-ספר לקצינים והגיע לדרגת סגן. הוא נהג בפקודיו בצורה חברית ולא ניצל את סמכותו כמפקד. בראשית נובמבר 1970 נקרא לשירות מילואים פעיל. אור ליום ה' במרחשון תשל"א (4.11.1970), נפל בעת מילוי תפקידו. הניח אישה ושני ילדים קטנים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקיבוץ נגבה. החוברת שהוצאה לאור לזכרו לאחר נפלו והנושאת את השם "ארנון" ארוגה מקווי דמותו: במדורי החוברת ("סתו עצוב", "ניצת אביב", "ספורים בעופרת", "אהבה שכזאת", "בן לאדמה הזאת") מובאות כתבות שונות ושיחות של חבריו עליו, ובהן משולבים צלילי זמן ושיר-לירי, שארנון היה רגיש להם.