ליוברסקי, יעקב (ישה)

בן דבורה ודויד, נולד ביום כ"ו בטבת תרע"ג (5.1.1913) באודיסה, רוסיה. עם תום מלחמת-העולם הראשונה עבר עם הוריו לרומניה. הוריו היו אמידים ויעקב ידע ילדות מאושרת. כשהחל הרעיון הציוני לקנות לו חסידים בסביבה מצא מיד הדים בלבו. יעקב היה מראשוני החברים בתנועת "השומר הצעיר" בבוקרשט ומחשובי מדריכיה. הוא התמסר בהתלהבות מיוחדת להדרכת השכבה הצעירה. בשנת 1934 עלה ארצה והשתלם בטכניון העברי בחיפה כאדריכל. זמן-מה עשה בקיבוץ כחבר קבוצת "מלט", אז – בנס ציונה, עתה – בשריד, אולם לא התמיד בדרכו זו. רצונות מנוגדים התנצחו בקרבו ומלחמה פנימית זו עיצבה את קוי אופיו ודמותו. הוא אהב בכל מאודו את האמנות, את השירה, התעמק בפילוסופיה, ועם כל זאת נראה היה לעתים כילד ברוב התרגשותו. יעקב אהב להתפלמס ולהתווכח, אך חוט של הומור דק היה שזור בכל ויכוחיו. מיום בואו לארץ הצטרף ל"הגנה" ונטל חלק בפעולותיה. בפרוץ מאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט התגייס לנוטרות ושירת בחיפה, חניתה וטירת צבי. עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ, התייצב לשירות פעיל ב"הגנה" ושירת בחטיבת "כרמלי". יום לפני שחרור חיפה נפצע בוואדי ניסנס ושכב כחודש ימים בבית-החולים "ברוכוב" על הר-הכרמל. כששב לאיתנו צורף לאחד הגדודים כמפקד-מחלקה בפועל והשתתף בפעולות בעתלית, עכו וסג'רה. יעקב נפל בסג'רה ביום ד' בסיוון תש"ח (10.6.1948) לאחר שנפצע בקרב על משלט בין לוביה וסג'רה. סגנו נשאו והרחיקו ממקום הקרב, אולם יעקב ציווה עליו להניחו ולחזור אל האנשים. בשעת הנסיגה לא יכלו חבריו לשאתו עמם, ולמחרת, כשנכבש המשלט בחזרה, מצאו כי מת מאיבוד דם. יעקב הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בעפולה, עם עוד כמה מאנשיו שנפלו באותו קרב. ספריו בטכניקה נמסרו על-ידי חבריו לספריית הטכניון בחיפה ומהווים שם אוסף מיוחד.