בנם של יהודית (ג'וני) ואהרון. נולד ביום כ"ו בטבת תשמ"ח (16.1.1988) בישראל. אח ליואלה, חוי, ואליענה. אוריאל היה בן יחיד בין שלוש אחיות. הוריו הם מוותיקי היישוב אפרת, ושם הוא גדל והתחנך: למד בבית הספר היסודי הממלכתי דתי "עשה חיל", המשיך לחטיבת הביניים וסיים את לימודיו התיכוניים בישיבה התיכונית "נווה שמואל" שביישובו. הוא היה נער שקט, עדין וצנוע, שלא מתח ביקורת על דבר ומעולם לא התלונן או קיטר. מלא אהבה לכל אדם, על פניו נראה חיוכו הנצחי, השובב, ועיניו תמיד הביעו טוּב לב ושמחה. בשעות הפנאי עסק בענפי ספורט מגוונים: קפץ לגובה וקיבל תעודת הצטיינות, שיחק טניס, פריזבי, השתתף בנבחרת השחייה, ובמשחקי ליגת הכדורגל זכתה קבוצתו במדליות. דרש מעצמו מצוינות והתמדה בכל תחום. הוא אהב ללמוד דברי קודש גם בשעות הפנאי, ובתיכון זכה בפרס הגמרא. אך למרות הצטיינותו בלימודיו ומעורבותו החברתית, שמר אוריאל על צניעות וענווה. בתקופת לימודיו התנדב במסגרת חינוך לילדים אוטיסטים, ובפרויקט ההתנדבות של הישיבה התיכונית נטל על עצמו משימה מאתגרת: אימוץ חולה בבית החולים הפסיכיאטרי "כפר שאול" בירושלים. פעם בשבועיים היה אוריאל מגיע אליו באופן קבוע, מטפל בו במסירות, לומד עימו ומביא לו ספרים שאהב לקרוא. חברו לביא ביגמן סיפר על מקומו של אוריאל בחברה: "אוריאל אהב להישאר עם הרחוקים בפנימייה בשיעורי הבית, בסרטים ובשאר העיסוקים. הוא התמיד להשתתף, למרות שגר ממש קרוב… לא סוד הוא, כי לאוריאל היה שכל חריף… רבות מספור הן הפעמים בהן ישב איתי בסבלנות על בעיה מטרידה בפיזיקה, או על חישוב מתמטי ארוך ומייגע. לא הייתי היחיד שנהנה מסבלנותו של אוריאל… היסודיות וההשקעה אפיינו את כל הליכותיו… לקראת החתונה הראשונה בשיעור שלנו… ערכנו חזרות רבות לקראת הריקוד השיעורי. אוריאל היה מוכשר בג'אגלינג (להטוטנות), כישרון שתפס מקום מאוד משמעותי בחזרות ובחתונה עצמה…" מדברי הרב יעקב פישר, רב ישיבת "נווה שמואל": "אוריאל שלנו בלט בכך שלא בלט… כאילו חשש להפריע, מבקש שלא לתפוס מקום. אבל הוא תופס מקום, מקום קבוע ומקום חשוב. אתה נכנס לבית המדרש ויודע – אוריאל במקומו בלימוד תורה שקדני ומסור. אתה נכנס לכיתה ויודע, אוריאל שם בהקשבה סקרנית וערנית, בקליטת הלימוד, בכישרון עצום שמלוּוֶה ביגיעה רבה ועקבית… מקום של אהוב ומקובל על כל החברים. צדיק אמיתי, שאפילו איננו יודע ואיננו מעלה על דעתו שהוא כזה, שלרגע איננו מחזיק טובה לעצמו… תמימות וישרות, אצילות ופשטות בראשיתית, ויראת ה' טהורה. נחבא אל הכלים, עדין ורגיש וצנוע… שילוב של עדינות גדולה, עוצמה, כוח של אמונה ודבקות בתורה ומצוות". עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית המשיך אוריאל לישיבת ההסדר "הר עציון" שבאלון שבות והיה תלמיד למופת. הרב יעקב מידן, ראש הישיבה, ציין כי "אוריאל היה תלמיד חכם… לימודו מעמיק, יסודי, סקרני וצמא דעת… זמנו מדוקדק ומחושב… לא ביטל זמנו ולא שהה מחוץ לישיבה… אהב את שיעוריו ואת רבותיו, אהב את חבריו והיה מסור להם, וגם לצעירים ממנו שנעזרו בו ולמדו עימו. ורבותיו וחבריו השיבו לו אהבה… שמח בחלקו, בעל מבט טוב על הכול ומכיר תודה. דומה שיותר מכול ניכר ביראת השמים העמוקה שהייתה בו… עם אמונה תמימה". במסגרת ישיבת ההסדר, התגייס ב-31.7.2009 לחיל השריון, ובחופשותיו חזר לישיבה ללמוד. בטירונות ובאימון המתקדם ניכרו כוחו ושלוות נפשו. כשהוקצב לארוחה זמן קצר, פתח אוריאל את קופסאות השימורים עבור כולם, דאג לחבריו שיאכלו כמו שצריך, ורק אחר כך אכל בעצמו. הוא נהג להשכים את חבריו לחדר, ובזריזותו מצא את הזמן לעזור לאחרים לקראת מסדרים ודאג שהמחלקה כולה תעמוד הכן כנדרש עד לפרטים הקטנים ביותר. וכשאחרים התלוננו על החום ועל המפקדים, היה אוריאל פותח בשקט ופלים או עוגיות של אימא ומפנק בנדיבות את חבריו. אהבת לימוד התורה ליוותה אותו גם בצבא והוא למד "דף יומי" בעקביות מהחוברת הכחולה או מדף שצילם לעצמו והיה תמיד מוכן בכיסו. אפילו בנסיעה הביתה למד גמרא, או אחרי תרגילים באמצע הלילה, למד בחושך עם פנס; ובשבתות השלים את מה שלא הספיק במשך השבוע. בתשעה באב, למרות שלא אהב לדבר לפני קהל, עמד לפני הפלוגה כולה ונתן שיעור, כפי שהתבקש. לאחר סיום הטירונות החל אוריאל לשרת בפלוגת "בזק" של גדוד "סופה" 53. הוא היה חייל מלא מוטיבציה ונכון לכל משימה, אהב את הצבא ואהב את הטנק. חברו לשירות סיפר על אחריותו של אוריאל מרגע הגעתו לגדוד: "… הם רק הגיעו בשבע בבוקר והוא כבר 'דופק פינים בטנק'. הוא לא היה מדבר, היה עושה. לא בכיין ולא עצלן. בשבעה-עשר בתמוז קיבלנו זמן לנוח בגלל הצום. כולנו היינו בחדרים, ואוריאל מכוסה בגריז מטפל בטנק: 'יש מסדר מג"ד, צריך להכין את הטנק'". על אותה תחושת שליחות שהיה אוריאל חדור בה הוסיף חברו לגדוד דוד יהושע גולדרייך: "גם כשחזרנו בשלוש לפנות בוקר מתרגיל, כולם עייפים, אין כוח לכלום – אוריאל מכין מיץ ומים והולך לעשות טיפולים בטנק. הוא לקח על עצמו לעשות את הדברים הכי מעצבנים ולא התלונן…" יונה, חברו ופְקוּדוֹ, אמר: "אוריאל ואני היינו טָעָנִים ולמדנו אחד מהשני לאורך כל הדרך, והעיקר למדתי ממנו טריקים וטיפים מקצועיים. אוריאל היה בחור חזק, והיה לו קל יחסית לדחוף פגזים לתותח. במסעות הוא תמיד לקח את הג'ריקן – הפק"ל הכי כבד – ואף פעם לא נתן לאחרים להחליף אותו, ובאמת שהוא ניסה שוב ושוב לעזור לחבר'ה עם האלונקה, כשהוא עדיין סוחב את ג'ריקן המים. רק בגלל שהמ"מ לא נתן לו, הוא הפסיק ועזר למשוך את החבר'ה שמתחת לאלונקה קדימה… בטנק הוא תמיד דאג שיהיו בקבוקי שתייה… לא צועק ולא מתווכח. לא מתלונן, עוזר. פועל בשמחה. אוריאל היה הבחור שתמיד סחב את הג'ריקן בכל המסעות, וסירב שיחליפו אותו". אוריאל שיתף את בני משפחתו בחוויות ובקשיים של השירות, ושמר איתם על קשר מתמיד. אמו ג'וני סיפרה: "ביקשתי שיתקשר אליי, והוא היה ילד טוב והתקשר כל יום, או שהיה אומר 'אנחנו יוצאים לשטח, לא אוכל להתקשר כמה ימים…'". בתחילה חשב שבשל חוסר בהקצאות אין צורך שייצא לקורס מפקדים, ושמח על כך שיוכל לשוב לישיבה ולשקוע בתורה. אך כאשר נמצא מתאים והתבקש לצאת לקורס ולהאריך את שירותו, הלך ברצון והיה למפקד טוב ואהוב. הרב יעקב פישר סיפר על תלמידו: "הוא הבחור האחרון שהיית מצפה לראות יושב בטנק ובטח מפקד עליו… ואוריאל הצטיין גם בשריון בעמדת המפקד. שאלתי אותו על כך ערב היציאה לקורס המפקדים, הרי צריך חספוס כדי לפקד. הוא השיב כי אמרו שהוא מתאים, וביקשו שיילך אז הוא הולך. אנחנו רגילים לקשיחות הנדרשת מן המפקד, לתקיפות נחרצת ואולי קצת גאה, לסמכותיות שבאה מלמעלה ומורידה פקודות. והנה מנהיגות שבאה ממקום אחר, מנהיגות שנובעת מן השקט דווקא, מן האמונה הפנימית החזקה ומתחושת שלמות ושליחות…" אוריאל סיים קורס מפקדי טנקים ובארבעת השבועות האחרונים לחייו פיקד על טנק המרכבה "סימן 3". סרן עידו לוי, מפקד פלוגה ב', העיד על תפקודו המעולה של אוריאל ועל יציבותו: "היה שמח וטוב לב עם התפקיד אליו הגיע ועם האנשים והחברים שהקיפו אותו ביום ובשעות הקטנות של הלילה… אוריאל היה אדם שקט וקר רוח. אדם שהשרה הרגשת נוחות ושמחה… הקרין טוב לב, חום ואמפתיה. אדם ומפקד, סקרן ושאלן, שרצה ושאף להשתפר בכל דבר אשר עשה והשקיע את כל כולו בתפקיד ובאחריות שניתנה לו, שהאמין באמת ובתמים בחשיבות אחריותו העצומה כמפקד על צוות לוחמים. אהב את לוחמיו, דאג להם יותר מאשר לעצמו ותמיד היה זמין לכל בקשותיהם. אדם, מפקד וחבר, שתמיד עזר לסובבים אותו ללא קשר למידת היכרותו עימם… חבריו לפלוגה ידעו שתמיד יוכלו לפנות אליו בכל בקשה… כל הסובבים אותו העריכו, כיבדו ואהבו אותו…" חגי דיאמנדי מפקדו הוסיף: "גם כשנאלץ לעזוב את חבריו למחלקה… עשה זאת בשמחה… וזכה להכיר וליצור קשרים עמוקים של חברות ורעות עם חברים אחרים שאינם דתיים ואינם בדיוק כמוהו". פְּקוּדיו מתארים מפקד חם, קשוב לצורכיהם, שסמכותו נבעה משיתופם במשימה. יונה, טען הטנק של אוריאל, סיפר על תרגיל שבו באמצע היום, בשיא החום, נגמרו מי השתייה בטנק. הצוות היה עייף מאוד, ואוריאל ויתר על המנוחה שלו והלך קילומטר, עמוס ציוד, כדי למלא את הג'ריקן ולהביאו לטנק. נהג הטנק, נתנאל אוזן, נפרד מאוריאל באומרו: "בהיכרות הקצרה שלי איתך ראיתי בך מורה דרך ואדם שאני חייב ללמוד ממנו. השקט הנפשי ושמחת החיים האינסופית שלך היו נר לרגליי… היית לא רק חבר טוב אלא גם מפקד מקצועי מהשורה הראשונה. ידעת מה המטרה והמשימה של התרגילים שלנו וזרמת עם השינויים שחלו תוך כדי התרגיל. היה חשוב לך שנספיק הכול בזמן למרות שצריכים לקום מוקדם לפני כולם כדי להתפלל…" הוסיף יונה, טען הטנק: "היינו חברים לפני שנהיה המפקד שלנו, ואף על פי כן הקפיד איתי ועם הצוות על כל דבר בטנק. לא בצעקות ולא בלחץ, אלא צריך ככה ובואו נעשה את זה. היה 'ביחד' גדול בצוות שלנו…" ב-5 באוגוסט 2009 השתלבה חטיבה 188 של השריון, שבה שירת אוריאל, באימון סדרת השטח של קורס מפקדי פלוגות וגדודים. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר כאשר כמה טנקים כבר עברו על הגשרון שהוצב באזור תל שיפון בדרום רמת הגולן, כדי לאפשר חציית תעלת נ"ט (נגד טנקים) המדמה אזור לחימה. אך כאשר טנק 3א', שעליו פיקד אוריאל, החל לעבור על הגשר הוא סטה ממנו, נפל והתהפך לתעלה. במסגרת הנוהל עמד אוריאל וראשו מחוץ לכלי המשוריין. הוא לא איבד עשתונות והורה לצוותו "תרגולת התהפכות" מהירה, אך הוא עצמו לא הספיק להכניס ראש ולסגור מדף תוך אותן שניות ספורות. התותחן של אוריאל, ארד וולדנברג, תיאר זאת בהספד למפקדו: "בפקודה האחרונה שלך הצלת בוודאות את חיי, אחד מחברי הצוות שלך, מה שמראה על האיכות שלך בתור מפקד טנק. במילותיך האחרונות השארת את הצוות מאוחד ובאותה נשימה גם חסר". סמל אוריאל פרץ ליברנט נפל בפעילות מבצעית ביום ט"ו באב תשס"ט (5.8.2009). בן עשרים וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. שלושה חיילים נפצעו קל בתאונה בה מצא אוריאל את מותו. אביו אמר: "אוריאל אהב לטייל עם המשפחה והחחברים ואהב במיוחד את הגולן. אין שם מסלול שלא הכיר, ושם הוא גם נפל". דניאל רואש, גיסו של אוריאל, סיפר כי אוריאל תכנן לחזור לישיבה שבה למד, "הר עציון" שבאלון שבות: "אוריאל היה תלמיד מצטיין, מאוד אנליטי, ותכנן ללמוד מדעים מדויקים". מפקד הגדוד סגן-אלוף גל שוחמי ספד לו: "… אוריאל, הייתה לנו הזכות לקבל אותך לשורותינו כמפקד טנק. בתקופה הקצרה הזאת, אך מאוד אינטנסיבית ותובענית, התגלית בתפארתך, ראשית כאדם. אדם צנוע, שקט ונעים הליכות, בעל מזג חיובי. ועל כך נאמר 'מים שקטים חודרים עמוק' וככזה השפעת רבות על סביבתך הקרובה… מפקד חדור תחושת שליחות לעם ישראל ולארץ ישראל. אהבת את חייליך אהבה אמיתית ודאגת להם דאגת אמת… הצוות שלך תִפקד למופת. צוות של לוחמים, מגובש מרומם וקר רוח. תדע אוריאל, כי יש לך במה להתגאות". ספד לו גם יגאל גולדברג חברו: "אתה כל כך מיוחד ואדם אדיר… אנשים כל כך שונים זה מזה מחשיבים את עצמם חברים טובים שלך. הייתה בך התכונה המיוחדת הזו, האהבה האדירה שלך כלפי הבריות שפשוט הצליחה לחבר את כולם אליך… הייתי אומר שבחך בפניך. כל כך קשה להיות במחיצתך ולא לומר: 'איזה צדיק' או 'איזה גאון'… כי פשוט היית כזה, אבל אני יודע כמה לא אהבת את זה וכמה לא רצית לשמוע את זה, ולכן אני מבקש סליחה על כל אותן פעמים…" יוסף רטיג הכיר את אוריאל מיומו הראשון בצבא: "אוריאל, אני עדיין שומע אותך מזמזם את השיר האהוב עליך, 'לך ה' הגדולה', תוך כדי שאתה מסיים את 'השניים מקרא ואחד תרגום', של אותו יום על המיטה הצרפתית… אני עדיין זוכר שאמרת לי לקחת את התפילין לטנק, תיארת לי איך זה להניח תפילין עם הקרניים הראשונות של השמש בעוד כוח ההנדסה פורק את הגשר… ידעת מה נדרש ממפקד. כמה השקעת בטנק ולא הלכת לישון עד שהשילוטים היו מוכנים. בתרגולים ובאימונים ישבת עם המ"מ, עם בשן, עד שידעת שאתה מגיע מוכן לחיילים. השקעת בחיילים בצוות שלך, באווירה הטובה שהשׁרית… ממש כאילו הם הילדים שלך…" יוסי רטיג כתב והלחין שיר לזכר אוריאל: "… החיסרון לא אמיתי / מה שלימדת אותי / עכשיו זו אחריותי // אוריאל, אני לא אתרגל / אני רק אשתדל יותר / "בכל יום שיבוא", תביא לנו גואל…" כחלק מפעולות ההנצחה נחנך בישיבת "נווה שמואל" ארון קודש לזכרו. ישיבת הר עציון מוציאה לאור מדי חודשיים חוברות ללימוד יומי – "ללכת בדרכיו", ומתעדת להוציא ספר על ט"ו באב לזכרו. בחוברת "ביינישים בז-מפץ 188" שיצאה בחנוכה תש"ע ונקראת "עד קצה היכולת" הוקדש פרק לזכר אוריאל; והחוברת "מבזק – ההיית או חלמתי חלום", שערכה פלוגת "בזק", הוקדשה לזכרו. משפחתו הקימה אתר אינטרנט לזכר אוריאל, שנקרא "אהבת חינם" – www.urielliwerant.co.il.
