ליברטי, דניאל (“דני”)

בן שמואל וסוזן. נולד ביום כ"ה בתמוז תש"י (10.8.1950) בקזבלנקה שבמרוקו ועלה עם משפחתו לארץ בשנת 1956. דניאל למד בית-הספר "ארנון" שברמת-גן ובמגמה הביולוגית בבית-הספר התיכון על שם בליך ברמת-חן. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" ונהג לצאת עם חבריה למחנות עבודה בקבוצות ולמסעות. היה חבר גם ב"אגודה להגנת הטבע" וגם במסגרת זו היה יוצא לטיולים ברחבי הארץ. הוא אהב ספורט, בייחוד כדורגל, וחילק את זמנו בין פעולות "הנוער העובד" ובין אימוני הכדורגל. נוסף לזאת אהב את אמנות הצילום ואת הקריאה בספרים. מאהבתו המיוחדת לטבע הקדיש זמן רב לייבוש פרחים וצמחים למיניהם ולסידורם באלבום, שבו הדביק אותם ורשם את שמם ואת תכונותיהם. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים שאף להמשיך ללמוד באוניברסיטה העברית, בפקולטה לרפואה. אך בשיחות הרבות בינו לבין אחותו, על לימודיו בעתיד, היה אומר שלפני שיגמור את שירותו הצבאי אין הוא נוטה לתכנן תכניות. דני גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1968 והוצב לסיירת. חבריו ליחידה מספרים שבצאתם לסייר היה דני מצטייד, נוסף על נשקו, במצלמה, שליותה אותו בכל ימי שירותו הצבאי. הוא היה נוהג לומר שאי-אפשר לתאר עד כמה יפה הארץ והיה נוהג לצלם תמונות נוף שמהן התפעל ביותר. לדני היה ייעוד. הוא הרגיש, ככל חבריו, שהם עושים מה שהם עושים כדי שהמלה יהודי לא תהיה קשורה בפוגרומים, כדי שמות-הגבורה של יהודי לא יהיה מוות על קידוש השם. הוא האמין כי אין לקדש את השם במוות, כי המוות בא כדי שבארץ יוסיפו לחיות חיים נורמליים, כי המוות בא בשל זכותנו לעבד אדמה זו ועל זכותנו לחיות עליה וממנה. בימי שירותו נפצע דני בעינו, אך העלים זאת מהוריו ורק כשהחלים פחות או יותר, בא הביתה ואז נודע להם הדבר. כאשר נפצע דני בשנית, לא האיר לו המזל פנים. ביום י"ט באייר תש"ל (25.5.1970), נפל בעת מילוי תפקידו, כאשר עלה על מוקש ברמת הגולן. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. מפקד פלוגתו כתב עליו לאחר מותו: "הכרתיך זמן קצר, אך למדתי עליך הרבה. היית חייל מצויין, חבלן מקצועי ומפקד כיתה יעיל ומעל לכל חבר נאמן". מנהל בית-הספר התיכון "בליך", שדניאל היה אחד מבוגריו, כתב עליו: "כך היה דני: נקי כפיים ובר לבב, שופע תקוות חיים וחלומות חיים, בלתי מוכתב על-ידי השפעות זרות ונלוזות, הרווחות בשנים האחרונות בעולם והנותנות לצערנו את אותותיהן, ברב או במעט, גם בארצנו. דני לא נפגע מכל אלה. ישר-רוח וישר-דרך היה. מן הפעילים ושמחי-המעשה היה דני בבית-ספרנו, אבל ללא בקשת שכר או שררה. אומר ועושה, ללא פניות – – – בלב לבנו שמור זכרו – ודרכו מופת ודוגמא לבני הנוער שלנו בארץ". מחנכת הכיתה הביולוגית בבית-הספר התיכון כתבה על דני כמה ציוני אופי: "דני אהב את החיים. למד בקלות ותמיד התעקש לפתור בעצמו, בלי עזרה, קשיים כלשהם שיכלו להתעורר בלימודים – – – כאשר עמדנו בצילה של מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, גילה בוויכוחים הרבים בכיתה רצון עז לתרום גם הוא למאמץ המשותף – ובשמחה התגייס לצה"ל עם שלושת חבריו לכיתה". לאחר נפלו הוצאה לאור לזכרו חוברת בשם "דני;" במקום בו נפל הוקמה "יד" לזכרו; ברמתא הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים בפריצת הדרך להר-דב, שדני היה הראשון בהם; אחת הגבעות ברכס הר-דב נקראת "גבעת דניאל;" ב"נווה-אטיב" שברמת הגולן מתוכננתלהקמה אנדרטה לזכר חללי הסיירת ועליה ייחקקו שמותיהם.