בן תלמה ודוד. נולד בתל אביב בימי מלחמת שלום הגליל, ביום י"ג בתמוז תשמ"ב (4.7.1982). אח צעיר לאורלי, המבוגרת ממנו בתשע שנים, ולדורי, הגדול ממנו בשנתיים. את רוב חייו בילה דני בשכונת אפקה שבצפון תל אביב, פרט לשנה, כשהיה בן שלוש-ארבע, אז נערך בבית שיפוץ מקיף, ובמהלכו התגוררה המשפחה ברמת אביב. בגן הילדים שבאפקה הכיר דני את חברו הטוב איתן, שליווה אותו בהמשך חייו. בהיותו בן שש, יצאה המשפחה לבוסטון שבמדינת מסצ'וסטס, ארצות הברית, ושם החל דני את לימודיו בכיתה א'. הוא נקלט היטב בחברת הילדים, רכש במהירות את השפה האנגלית, ונהנה מכל רגע – כך מעידים צילומי הווידאו מהימים הקסומים ההם. בתום שנת השבתון שבה המשפחה לביתה שבתל אביב, ודני נכנס לכיתה ב' בבית הספר היסודי "אילנות". נטייתו הבולטת לאמנות, אהבתו לציור והיצירתיות המתפרצת הובילו אותו ל"בית הספר לאמנויות" שבתל אביב, שם למד מכיתה ג' ועד סוף חטיבת הביניים, במגמת אמנות פלסטית. "דני הצטרף אלינו בכיתה ג'," כך נכתב על דני בספר המחזור של בית הספר, "דבר שלא הפריע להתערותו המהירה אצלנו. מיד הוא הפך למקור התעניינות הבנות, ואי-שם בכיתה ו' נעשה חברן של אפרת תחילה, ואחר כך של מאיה. דני הוא ילד נחמד וחביב הניחן בהומור רב ובציניות שעלולה תחילה להרגיז, אך כשמכירים אותו לעומק – היא פשוט מצחיקה. שיחות עימו תמיד יעלו חיוך, אפילו אם נושא השיחה רציני…" ואכן, חוש ההומור של דני היה מסימני ההיכר המובהקים שלו, והקנה לו את חיבתם של הסובבים אותו. דני היה ידוע גם כחקיין מעולה – בהבעת הפנים ובקול. דני, כאמור, אהב לצייר – הן ביד והן באמצעות המחשב – תחביבו העיקרי באותם הימים, ואף תחום התמחותו במגמה. היה לדני קו ציור מיוחד, והוא הרבה לצייר חיות דמיוניות והכלאות שונות, כמו בין לווייתן לכלב. בזירה הלימודית בלט דני כתלמיד מבריק, השיג ציונים גבוהים מאוד. הוא בילה הרבה עם חבריו הטובים עופר ברק ולירון. אהבה גדולה ובלתי רגילה הייתה לדני לבעלי חיים. כחובב כלבים מושבע ידע לזהות כל גזע, ואהב מאוד את כל כלבי המשפחה, ובעיקר את פנג – כלבו הלבן והענק. בסביבות גיל שתים-עשרה, מספרת אמו, החליט דני לממש את אהבתו לסוסים: "הוא פתח את 'דפי זהב' ואמר לי – 'עכשיו אנחנו בוחרים חווה בסביבה, ואני הולך לרכוב'." וכך אמנם היה; שלוש פעמים בשבוע רכב דני בחוות "יגור" שבקריית שאול, ועד מהרה החל לדהור דהרות פראיות וללמוד מירוץ מכשולים. "הוא כל כך אהב את זה," אומרת אימו תלמה, "שביקש שנקנה לו סוס לבר מצווה." ההורים בדקו ברצינות את הרעיון, אך לבסוף נגנזה התכנית וסוכם כי דני יוכל להמשיך לרכוב כאוות נפשו בחווה, והסוסים יישארו שם… מתחביב הרכיבה נפרד דני בעקבות בקשת אמו, לאחר פציעה שספג בעקבות נפילה. את לימודיו התיכוניים המשיך דני ב"תיכון עירוני ד'?" שבעירו, שם נמנה עם קבוצת חברים מלוכדת שכונתה "החבורה" – תומר, גיל, רן ואחרים. החברים של דני מספרים על נער מיוחד ומוכשר, האדם הכי עמוק שהכירו "ציני בטירוף", שסיפק את האווירה החיה ואת הרגעים המצחיקים. תומר: "עשינו המון כיף ביחד. הלכנו לים, למסיבות, פשוט כיף של תיכון. דני היה מצחיק בטירוף: היה יושב בשיעור, מרכיב אוזניות של ווקמן, שם על פוּל ווליום בעוצמה שכל הכיתה שמעה, ומתחיל לשיר ולקשקש בצבעי פנדה על דף ומורח את כל השולחן…" רן: "היינו מוצאים שיטות להעביר את הזמן. דני היה לוקח המון המון דפים לבנים ופשוט היה מצייר ומצייר… אחר כך היה לוקח את הציורים שלו ותולה אותם מסביב לכיתה…" גיל: "מה שייחד אותו זה שתמיד היה מוצא את הדבר המצחיק, הציני, בכל עניין. תמיד היה מקצין דברים וצוחק עליהם. תמיד היה שמח לצאת ולבלות, היה לו ראש פתוח…" במערכת היחסים הקרובה שניהל עם חבריו הביא דני לידי ביטוי את האהבה הגדולה שהייתה בו, כמו גם את העומק והרגישות שניחן בהם – לאדם, לאמנות, לספורט, לבעלי החיים – ולחיים בכלל. עם חבר טוב נוסף, דניאל פשדצקי, ניהל דני שיחות נפש רבות, והיו גם ידידות קרובות – סיון, אפרת וגזית. אפרת: "אהבתי אותו הרבה יותר ממה שהוא חשב או ידע." סיון: "רצף המחשבה שלו תמיד נורא קסם לי ונורא מצא חן בעיניי, איך שהוא דיבר ואיך שהתנהג היה הכי מיוחד. היה נורא אמיתי. הוא שנא 'בולשיט' ו'פוזה'. אני לא יכולה להצביע על שיחה אחת עם דני שלא הייתי אני." ואמנם, פיו וליבו של דני לעולם היו שווים, והוא נמנע מרכילות ומלשון הרע. "לא שהוא חשב שכולם מושלמים," מסבירים ההורים, "אבל הוא לא אהב שאומרים על מישהו דברים רעים." אף שכמעט לא למד, היה דני תלמיד מצטיין וציוניו בבחינות הבגרות כמעט שלא ירדו מ"טוב מאוד". "לא ראיתי אותו לומד למבחנים," מעיד תומר. "גם בשיעורים אני לא בטוח שהקשיב יותר מדי. לבגרויות בכלל, זה היה עיקרון – הוא לא לומד, והציונים היו אחלה." אלא שאי ההשקעה של דני בבית הספר לא הצביעה על חוסר עניין; להפך: סקרנותו האין-סופית של דני ושאיפתו לידע היוו מרכיב נכבד באישיותו. למעשה, דני היה פילוסוף, אדם רציני, בעל דעות מוצקות, שאוהב לחשוב ולהתווכח. כשהתעניין בנושא מסוים, "התלבש" עליו דני וחקר אותו לעומק וביסודיות. מספרים תומר ורן: "הוא היה עמוק. התעסק וחשב על דברים שרוב האנשים לא מקדישים להם מחשבה – מהות של דברים, מהות של חיים. הוא אהב להתעניין בידע – באינטרנט, בחו"ל." בשנותיו האחרונות, החל דני לגלות והולך בבודהיזם ובזן. כשנסעה אמו לחו"ל ביקש כי תביא לו את כתבי בודהה המלאים, ומשקיבל אותם לידיו, קרא אותם בשקיקה ונהג לצטט מהם. בד בבד, בהיותו בן חמש-עשרה, גילה את ה"גִ'יו גִ'יצוּ" – אמנות לחימה הישרדותית שמקורה ביפן. כהרגלו, התמסר לעניין וחייו, בתקופה זו, התארגנו סביב האימונים. משך שנתיים התאמן דני באינטנסיביות, שעות מספר בכל פעם, והיה הנער היחיד בקבוצה שבה רוב המשתתפים מבוגרים ממנו. לנוכח הצלחתו הרבה בתחום, תכנן מאמנו לשלוח אותו לתחרויות של "ג'יו ג'יצו" ביפן. בתחילת י"ב, כאשר עמדה אימו תלמה לנסוע ליפן, ביקשה מדני להצטרף אליה. "הסיבה העיקרית שדני רצה לנסוע איתי ליפן," היא אומרת, "זו ההזדמנות לקבל שם שיעור באחת מאמנויות הלחימה." הנסיעה המשותפת יצאה לדרך, ודני זכה להתאמן משך כמה שעות עם קבוצה של יפנים. מאחר שהכיר את המושגים של אמנויות הלחימה הצליח להשתלב בקבוצה על אף מגבלת השפה, זכה למחמאות על חוסנו ועל כישוריו, והיה מאושר. "הנסיעה איתו ליפן הייתה חוויה מיוחדת," משחזרת תלמה. "ראיתי את הידע העצום שהיה לו – בכלכלה, בדת, וגם עשינו חיים. ראינו גיישות והוא מיהר להצטלם איתן. בקיוטו הכניסו אותנו למקדש שאף אחד אינו מורשה להיכנס אליו, ודני זכה להכות בפעמון המיוחד של המקדש." דני היה בן משפחה אהוב ואוהב. קרוב היה במיוחד לאחיו דורי – השניים גדלו יחד, וגם אם רבו לא מעט, חלקו חוויות ואהבות משותפות. דורי: "שנינו פריקים של 'WWF' ואִגרוף. היינו הולכים הרבה מכות. בשלב מסוים הבנתי כמה הוא הרבה יותר חזק ממני…" המכנה המשותף בין כל בני המשפחה היה ההומור השנון, זה של "סיינפלד" ושל "כולם אוהבים את ריימונד", ומסביר דורי: "היה לנו משהו גנטי במשפחה, בעיקר אני והוא. היה לנו אותו סוג של חוש הומור. הייתי אומר לו שהשניים שהכי מצחיקים אותי זה הוא והכלב שלנו. היינו שלישייה. דני היה נורא ציני, אבל בצורה בוחנת. הוא ראה כמה הדברים הם אבסורדיים וכמה שהמציאות היא הדבר הכי לא הגיוני שיש, אבל ידע למצוא את ההומור שבזה, ובדרך כלל לא נתן לזה לתסכל אותו." דני גם היה נכד טוב ומסור, גילה דאגה מיוחדת לסבו, וביקר אותו לעיתים תכופות. כשחלה סבא וההורים היו בחו"ל, היה דני רוכב לביתו שבמרכז תל אביב על גבי האופניים מדי יום ביומו, ומביא לו משלוח מזון. בחגיגת יום ההולדת התשעים של סבא הלל, הקריא דני ברכה שחיבר שריגשה את כולם, שבה הביע את הערכתו הרבה לסבא. לימים, כתב דני שיר על סבו: "לסבא שלושה נכדים / ועם בדיחות את כולם הוא מקסים / בשרוולו כיפה / ובחגים גרונו מלא שירה // סבא זאב בודד / רוצה להיות לבד קצת / לשכב לנוח ולישון / את התרופות ייקח כשיתעורר / ותרופת פלא, משקה נוזלי, שמה 'אינשור' / הופכת את סבא לפופאי של ממש // סבא יהודי מסודר / וטוב לו לבד / אך אומר הוא תמיד / שטוב לשמוע את קולי בטלפון, דרך הקו // פרדס לו היה / וסבו איש חשוב היה / עתה העולם שייך לצעירים / ועולמו מתפורר לרסיסים". מפליא לראות את ההבחנה הבוגרת והרגישה של נער בן שבע עשרה. קשר מיוחד היה לדני גם עם אורלי, אחותו הבכורה, שממרום גילה, ליוותה אותו בתחנות חייו השונות ועקבה מקרוב אחר הדרך שעשה. חגיגת נישואיה של אורלי עם און הייתה אחד האירועים המרגשים בחיי המשפחה, וכשנסע הזוג הצעיר ללימודים בבוסטון, ניכר בדני עד כמה קשה עליו הפרידה. בקיץ 2000, הזמינו אורלי ואון את דני לבוא אליהם. דני נסע, ובילה עימם חופשה נפלאה ועתירת חוויות. הוא היה מאושר מהבילוי המשותף. ב-25.10.2000 התגייס דני לצה"ל, והחל את הטירונות, שלאחריה היה מיועד להתחיל קורס בבסיס "תל השומר". לשמחתו הלך לטירונות ביחד עם חברו הטוב תומר ובפתח לשכת הגיוס נכנסו יחד כך שיהיו יחד בטירונות. דני, מספרים החברים, היה חייל טוב וצייתן, לא "קיטר", וכדרכו, ידע למצוא את הזווית המיוחדת שבכל מצב, גם ברגעים הקשים. "הוא אהב את הטירונות," מצהיר תומר. "הוא אהב לקום בלילה ולדבר." ומספר עודד, שהכיר אותו בטירונות ושבינו לבין דני נוצר חיבור מיוחד: "יצא לי לעשות חמש מתוך שש שמירות עם דני. שלושים שעות היינו ביחד. הכי טוב אני זוכר את השירים. התמונה הראשונה כשאני חושב על דני, היא יום שבת, עשרה ימים אחרי שהתגייסנו. לא היה אף אחד בבסיס ואנחנו שמרנו. היינו הפוכים, שפוכים, היה מאוד קר, הוא התחיל לשיר שירים, בקול רם. שירים בעברית לדעתי הוא לא הכיר בכלל. הוא שר שירים רק באנגלית. … אני חושב עליו כל יום. אני חושב עליו, כי כל יום יש משהו אחר שמזכיר אותו." שיר שכתב דני במהלך הטירונות: "אני בצבא / יושב על הרצפה / מטעין ת'טלפון / עוד מעט אלך לישון // אחלום אחלום עלייך חמדתי / אחלום אחלום שאת כאן לצידי / אחלום כי את אהבתי / אחלום כי אַת כל כולי // דתי ישן במיטה לידי / והנחירות פה באוהל מחרישות את אוזני / לפעמים אני חושב / מתי הצבא ישנה אותי / ואיזה חיים טובים יותר / כאן או במיטתי // אחלום אחלום עלייך חמדתי / אחלום אחלום שאת כאן לצידי / אחלום כי את אהבתי / אחלום כי אַת כל כולי". טוראי דני ליבל נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ד בחשוון תשס"א (12.11.2000), והוא בן שמונה-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבקריית שאול. הותיר הורים, אחות ואח. על מצבתו נחקקו המילים: "דני שלנו אהוב ליבנו ילד מבריק / יפה תואר אציל נפש אתה עמנו לעד". במכתב הניחומים למשפחה כתב סגן-אלוף שושן מצרפי, מפקד היחידה: "דני היה חייל רציני, אשר הפגין משמעת עצמית ומוטיבציה רבה לשירות. כחייל חרוץ ומסור, בעל רמה אישית גבוהה, הפגין דני מקצועיות בעשייתו ובלט ביכולותיו האישיות. בשעה קשה זו, כאשר יקירכם דני איננו, יודע אני כי אין במילים הנחמה. בשמי ובשם מפקדי וחיילי היחידה, הנני מביע את תנחומינו הכנים והשתתפותנו בצערכם ובאבלכם הכבד. יהי זכרו ברוך." לאחר נפילתו של דני נולדה לאחותו אורלי בת, שנקראה דניאל, על שמו. כמה שנים לאחר מכן נולדה בת לאחיו דורי ונקראה דין על שמו. תום דויד, אחד מחבריו של דני, חיבר את "השיר על דני ליבל" שהוקדש לו. "דני היה צנוע," אומרים בני משפחתו, "הוא לא היה רוצה שידברו עליו." אוהביו צילמו וערכו סרט לזכרו שבו, על רקע המוזיקה שאהב, סיפורים וזיכרונות של בני משפחה וחברים, צילומים מילדות ועד גיוסו לצה"ל, ציורים ואנימציות שיצר ועוד. בסרט, מקריא דוד, אביו של דני, את אחד השירים שכתב: "שיר קטן / לא בינוני או גדול / אחבר כאן // שיר אמצעי / לא פשוט מדי או יותר מדי / לא שמן או רזה / לא לכאן או לכאן // שיר באמצע מחרוזת השירים / חסר חשיבות אך בעל משמעות / קטן אך גדול / ארוך אך קל לקריאה // זה השיר שמכסה דף לבן / כחול-לבן ויש דגל/ זה השיר והוא כמעט נגמר / אז אנא / אנא / אל תלכלכו דף לבן". דני הותיר אחריו יצירות רבות, וציוריו הגדולים מעטרים את קירות בית ההורים. הוריו הנציחו את זכרו בפסל שתרמו לאוניברסיטת תל אביב. הפֶּסֶל, "אופוס 2000" של האמן אדם ברג, עשוי מפלדת אל-חלד וזכוכית. הפסל הוצב בכיכר גוטסדינר, ליד בניין נפתלי ואודיטוריום "בר-שירה". בטקס חנוכת הפסל, בדצמבר 2002, נשאו דברים אמו של דני, פרופ' תלמה ליבל, פרופ' איתמר רבינוביץ', פרופ' מרדכי עומר, ופרופ' אסא כשר שנשא את ההרצאה "חיים בלבבות". באזכרה במלאת עשור לנפילתו, נשא פרופסור שלמה בידרמן דברים לזכרו על הקשר בין בודהיזם ליהדות – נושא הקשור לתחום ההתעניינות של דני. באזכרה במלאת חמש שנה לנפילתו דיבר פרופסור שלמה בידרמן על פילוסופיה וציור – שני הנושאים האהובים על דני. אימו קראה משיריו, חברו תומר כתב דברים לזכרו, הזמרת מיכל דורון שרה בין השאר שיר על מות ילדים עפ"י מוסיקה של מהלר, ואחיו דורי ניגן בגיטרה קטע שכתב לזיכרו.
