ליבוביץ, נועם נפתלי

בן לאה ותומס יהודה שעלו ארצה משוודיה. נולד ביום י"ח באדר ב' תשמ"א (24.3.1981) בפתח תקווה וגדל בגבעת שמואל. אח צעיר למיכל, ואח בוגר ליעל, גילה ואלישיב. פעוט נבון שידע לדבר עוד לפני שידע ללכת. כשמלאו לנועם 3 שנים יצאה המשפחה עם האב לשליחות בסקנדינביה מטעם תנועת 'בני עקיבא'. נועם למד בבית-הספר היסודי 'שילה' בקרית אונו עד כיתה ו'. ילד מחונן שהשתעמם בבית-הספר והשתתף בחוגים למחוננים באוניברסיטת בר אילן ובקייטנות לנוער שוחר מדע. נועם אהב לקרוא וממש 'בלע' ספרים ולמד נושאים רבים ומגוונים שמצא בהם עניין. כשהוריו רכשו מחשב, 'השתלט' עליו נועם עד מהרה והיה למומחה בנושא. הוא לימד את כל המורים הואיל וידע הכל לפניהם. נועם היה חבר בתנועת הנוער 'בני עקיבא', תחילה כחניך, ואחר-כך העביר שיעורים תורניים. בשנת תשנ"ה (1995) עברה המשפחה לאלקנה. נועם למד שנה אחת במכינה של אלקנה, ולאחר-מכן בישיבה התיכונית 'שעלבים'. נועם אהב את הבריות, וביקש לתרום ככל יכולתו לזולת. ההתנדבות זרמה בעורקיו והוא ביקש לשמח ולהיטיב עם כל מי שלא שפר עליהם מזלם. כשהחל את לימודיו במכינה באלקנה, פגש את רז, נער נכה בן 20, שישב בכיסא גלגלים. נועם עזר לו ללמוד. כשרז היה חולה, ביקר בביתו והתמיד בכך גם לאחר שסיים את לימודיו במכינה. במשך כל השנים שמר נועם על קשר עם משפחתו של רז, גם לאחר שהוא נפטר. בכל שנה השתתף נועם באזכרה לזיכרו, וניסה לעודד ולחזק את המשפחה. במכינה פגש נועם גם את יאיר, נער שסבל משיתוק מוחין, והם הפכו לחברים טובים. כשנועם למד ב'שעלבים', יאיר היה מברר מראש באיזו שבת נועם מגיע הביתה, כדי שיוכל לפגוש אותו. נועם הזמין את יאיר כמה פעמים להתארח בשבת ב'שלעבים', והחברים של נועם עדיין זוכרים את יאיר. נועם ויאיר צפו יחדיו בסרטי בקולנוע והלכו בצוותא להופעות של ארגון 'קו לחיים', שנועם התנדב אליו. פעם סיפר יאיר לנועם שהוא מאוד רוצה להופיע באירוע של 'קו לחיים' וביקש מנועם לכתוב לו שיר. נועם ניגש מיד לכתיבת השיר, 'אל תסתכל בקנקן': "אני הולך ברחוב/ מסתכל על אנשים/ ומנסה לראות/ מה יש להם בפנים/ אחד גבוה/ ואחד נמוך/ אחד רזה / ואחד בעל גוף./ פזמון: אל תסתכל בקנקן/ רק מה שיש בו/ אל תסתכל בקנקנן/ רק מה שיש בו/ יש קנקן ישן מלא חדש/ יש קנקן חדש מלא ישן/ יש קנקן ישן מלא חדש/ יש קנקן חדש מלא ישן/ הנה איש אחד/ עם אף ארוך/ ולאישה שלידו/ נפתח השרוך/ הבחור הזה פה/לבוש די מוזר/ אבל אני הרי/ לבוש אותו דבר./ פזמון… /זה לא משנה אם הוא ג'ינג'י/ או יש לו נמשים/ לא חשוב המראה שלי/ רק המעשים/ שקר החן והיופי/ הבל הבלים/ הרי מבפנים כולנו/ כולנו זהים/ פזמון./.. לא כל גאון אביר / יש גם מרושע/ ולא חוכמה להיות עשיר/ אם עשיר הוא סבך/ המסר שלי הוא/ לא להסתכל בקופסה/ צריך לבדוק את הבפנים/ אם הוא טוב או רע/ פזמון…." ואכן, נועם ויאיר הופיעו עם שיר זה באירוע. כשנועם החל את לימודיו בכיתה י' בישיבת 'שעלבים', הוא עסק לראשונה בהתנדבות מאורגנת. הוא הגיע למשפחה אומנת לארבעה ילדים בעלי נכויות קשות. נועם היה חונך של דניאל – ילד עם שיתוק מוחין ו-100% נכות. נועם שמר על קשר עם משפחתו של דניאל במשך כל השנים והיה אחראי עליו בכמה מהפעילויות בחופשות שאירגן 'קו לחיים'. אבי המשפחה האומנת מספר שנועם נהג להשתעשע עם ילד נוסף במשפחה, ילד שהיה מאוד קשה להיות איתו, בניגוד למתנדבים אחרים שהקפידו להיות רק עם החניך שלהם. עוד סיפר האב, כי במחנה הקיץ האחרון כשנועם חנך את דניאל, שהיה אז בן 12, הוא החליף לו חיתול ורחץ אותו. בחורה שהתנדבה יחד עם נועם, סיפרה שלעתים היה מוריד את דניאל מכיסא הגלגלים לרצפה כדי לשחק ולזחול יחד איתו, דבר שרוב המתנדבים לא עשו משום שהתביישו. אך נועם לא התבייש, העיקר היה לשמח את דניאל. נועם הגיע אחת לשבועיים הביתה מהישיבה. בימי שישי, כשנשאר בישיבה, היה לוקח את הגיטרה, משכנע חברים לבוא איתו ונוסע לבית-החולים אסף הרופא, למחלקת ילדים באשפוז ארוך, שר להם ומנסה לשמח אותם. בשנה האחרונה ללימודיו בישיבה, ביקש ארגון 'קו לחיים' לעתים מנועם לשמור בלילות על ילדים חולים באסף הרופא, כדי לאפשר להוריהם לנוח או לטפל בילדים שנותרו בבית. נועם תמיד שמח כשביקשו ממנו לעזור. גם בעת שירותו הצבאי דאג תמיד לעדכן את 'קו לחיים' מתי הוא פנוי לשמור בלילות. הפעם האחרונה ששמר על ילד בלילה באסף הרופא היתה שבוע לפני הירצחו. במקום להגיע הביתה ביום חמישי בערב נסע נועם לבית-החולים וחזר רק לקראת הצהריים ביום שישי. חייל אחר היה מבכר להגיע הביתה, אך בעיני נועם העזרה לאחרים היתה ערך עליון. פעם, כשהיה נועם באסף הרופא, ביקש ממנו מתנדב אחר לעזור לו עם ילד חולה. מה הבעיה? הילד רוצה לשמוע רק סיפורי מכשפות. נועם סיפר על עמי ותמי ועוד סיפורים שזכר. הילד ביקש כל הזמן עוד ועוד סיפורים. נועם התחיל להמציא סיפורי מכשפות משלו, וכשסיים לספר השתרר שקט לרגע ואז נשמעו מחיאות כפיים. נועם הסתובב וגילה שהחדר התמלא ילדים שבאו לשמוע את סיפוריו. ציפי, מדריכה ב'קו לחיים', מספרת שבמחנה קיץ של הארגון כללו הפעילויות לילדים צניחה במצנח. הילדים שלא יכלו לצנוח נשארו עם נועם. היו ילדים שיכלו לצנוח וביכרו להישאר עם נועם. אם נועם נמצא וכל הילדים איתו, בשביל מה צריך לארגן פעילות?! לפני החגים בשנת תשנ"א (2001), בעת שנועם המתין לגיוס, הוא ראה ב'כולל' מודעה של ארגון 'צוהר', שחיפש שליחי ציבור ליום כיפור לחילונים ולעולים מרוסיה. נועם התנדב פעמיים: שנה אחת היה לשליח ציבור במעלות ושנה אחת (כשכבר שירת בצבא) היה שליח בחיפה. נועם התגייס לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית בשנת תשנ"ט (1999). הוא שילב לימודי לוגיסטיקה וכלכלה עם לימודים במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן. בלימודיו באוניברסיטה הרגיש נועם סוף-סוף כי הלימודים ברמה מספקת עבורו, הוא גילה עניין רב ונהנה לשבת בשורה הראשונה בהרצאות כדי שיוכל להתווכח עם המרצים. בקיץ 2001 סיים נועם לימודי תואר ראשון. בשנת תשס"ב (2001) החל נועם את שירותו הצבאי ולאחר מספר חודשים עבר לחיל-הקשר וסיים בהצטיינות קורס צפ"ר. לאחר-מכן עבר קורס מפקדים וסיים אותו כחניך למופת. נועם היה מפקד ומדריך קורסים של חיל-הקשר. בחודשים האחרונים לחייו קיבל תפקיד חדש – מש"ק תקציבים של בסיס קטן וסודי. נועם אהב לעזור לחבריו בלימודים ולסייע להם להגיע להישגים גבוהים במבחנים. הוא עסק בקירוב לבבות בין דתיים לחילוניים. בתחילת עידן האינטרנט בישראל היה קיים שרת בשם Surfree, ובו פורומי דיון בנושאים שונים. נועם הציע לפתוח פורום להידברות בין דתיים לחילוניים וניתן לו אישור לכך. הוא ניהל פורום זה עד שהשרת נסגר. כשהחל את לימודיו באוניברסיטת בר אילן השתתף נועם בקורס הידברות בין דתיים לחילוניים. בסמסטר השני ביקשו ממנו להתנדב ולהשתתף בקורס פעם נוספת. נועם הסכים, כמובן, על אף שלא היה לו הרבה זמן פנוי. הוא למד בצורה אינטנסיבית לתואר ראשון וסיים אותו ב-5 סמסטרים בתוכנית מרוכזת של העתודה ונוסף לכך למד כל יום חצי יום ב'כולל'. נועם, חנך ילד מאלקנה במסגרת פרוייקט פר"ח, והתנדב בקיץ 2001, כשהתקיימו בארץ משחקי המכביה, להדריך לשבת נוער שיגיע מחו"ל. נועם בילה שבת אחת עם הנוער בכפר המכביה, לאחריה ביקשו ממנו להגיע לשבת נוספת, הפעם במלון בחיפה, והוא כמובן שמח להתנדב. מתוך דרשה שכתב נועם באנגלית למשלחות המכביה: "שבת שלום! לפני מספר שנים, מדענים גילו שהאורגניזם הכי גדול בעולם הוא יער קטן בארה"ב. אתם מבינים – היער הקטן היה בעצם עץ אחד ענקי, כאשר מתחת לאדמה נמצאה מערכת שורשים אחת בלבד. אך מעל לשטח, זה נראה כאלו יש הרבה עצים, עם הרבה גזעים ואלפי עלים. ואתם מבינים, כאשר התבוננתי בדבר, לפתע הבנתי: עץ זה הוא אני! אתה! וגם אתה! מפני שהעם היהודי הוא עץ ענק, ולמרות שהעלים נראים רחוקים מאוד אחד מהשני, אנחנו בעצם קשורים בשורשים משותפים. וכאשר עץ אחד נגדע בצפון, זה כואב גם לעצים בדרום. היום, אנחנו קוראים בתורה על איך משה מנה את בני ישראל. הוא ידע שכל אחד חשוב, לכן הוא מונה אותם אחד-אחד. אבל, כאשר הוא סיים, היה בידו הסכום של עם שלם. לא הרבה אנשים! – עם אחד. בשבוע הקרוב תשתתפו בתחרויות, אחד נגד השני. מעטים בלבד ינצחו, רבים יובסו. יקרה אשר שיקרה, אני תקווה שתמיד נזכור שאחרי הכל, כולנו אחים ואחיות של עם אחד. שבת שלום." בעת לימודיו באוניברסיטה ביקש ממנו אביו של פרופ' וייס, שהיה אז בן 85, ללמדו מחשבים. נועם נטל על עצמו את המשימה ללא היסוס וכך התחילה החברות ביניהם. במשך הזמן לימד אותו נועם לגלוש באינטרנט ולשוחח עם אנשים מכל העולם. לאחר שחרורו מצה"ל, תיכנן נועם להמשיך ללמוד לתואר שני במינהל עסקים. ערב ראש חודש טבת תשס"ד, (25.12.2003), נר שביעי של חנוכה, היה נועם בדרכו הביתה, לאחר שסיים את השבוע בצבא. בעת שהמתין לאוטובוס בצומת גהה, הגיע לפתע מחבל מתאבד ופוצץ עצמו. נועם נהרג יחד עם שתי חיילות ואזרחית. בן עשרים-ושתיים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באלקנה. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות, אח, גיס ושני אחיינים. לאחר נפילתו הועלה נועם לדרגת סמ"ר. אחותו, גילה, כותבת: "נועם,/ אתה הסימפוניה הלא-גמורה,/ הלכת מהר לפני סיום המנגינה./ מה צפן עתידך, זאת איש לא ידע./ איך נעלמת, זו ממש חידה.// האם זו מציאות או אולי חלום,/ את הצער שבלב קשה לבלום./ האם אתה רואה? האם אתה שומע/? ראה,/ איך בלבם של כולם אתה נוגע,/ ולבנו הדואב ממשיך שוקע.// את המנגינה אנו מסיימים למענך./ חיברנו את המנגינה במיוחד בשבילך./ מנגינה של דמעות, מנגינה של געגוע,/ מנגינה שיוצאת מלב פצוע./ מנגינה של כאב, מנגינה של זיכרונות,/ מנגינה שזוכרת איך עיניך שרות./ מנגינה שאת דרכיך ניתבה,/ ונותנת לנו המשך ותקווה.// לא מפחדים ולא מתייאשים מן העצבות,/ כי בעזרתך גילינו את החברות./ ה' דרש את קרבתך,/ ולכן נמשיך ונחיה בלעדיך./ ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך." בני המשפחה כתבו לטקס יום הזיכרון תשס"ד (2004): "מודעה: משפחת ליבוביץ מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחרי נועם. וזה תיאורו: גובה מטר שבעים ושמונה. שיער וזקן ג'ינג'י. עיינים כחולות. לראשו כיפה סרוגה. לובש מדי צה"ל בגאווה עם ציציות בחוץ. בכיסי המכנסיים: חומש עם רש"י ו'משנה ברורה'. הנעליים – מבריקות תמיד. אולי ראיתם אותו כאן באלקנה? נותן שיעורי 'פרקי אבות' בבני עקיבא או עוזר לסבא וייס עם האינטרנט. אולי ראיתם אותו בלוד מטייל עם דניאל בכסא הגלגלים. או בבית-חולים אסף הרופא מספר סיפורים לילדים החולים? אולי ראיתם אותו שוקד על הגמרא ב'כולל' של בר אילן? או שמא הוא עומד ומסביר מהי יהדות בקורס ההידברות? אולי ראיתם אותו בצבא, מלמד קורסים בתקשורת מחשבים? או בונה תקציבים שנתיים שחוסכים מיליוני שקלים? מי שמוצא את נועם מתבקש להודיע לו, שבבית הכל נשאר אותו דבר, הגיטרה שלו מחכה שינגן עליה, הספרים מחכים שימשיך לקרוא בהם, ואנחנו מחכים שיבוא ויספר לנו סיפורים בלי סוף על מה שעבר בזמן שלא היה בבית. נועם אז בוודאי יגיב בחיוך רחב, כי כך היא דרכו, בחור ג'ינג'י שמח, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה." יוסף שליט, חברו מישיבת 'שעלבים', כותב למשפחה: " כשאני נזכר בנועם הי"ד אני תמיד רואה אותו עם החיוך הענק שלו מאוזן לאוזן שהביע המון טוב לב ונתן לי הרבה עידוד. אני זוכר את הצחוק המתגלגל שלו מכל שנינות לשונית או קטע בספר שקרא. אני זוכר אותו לומד ברצינות ובשקידה. אני זוכר אותו שולף את המשניות 'קהתי' הירוקות מכיס הג'ינס שלו, מוציא אותן משקית הניילון שעטפה אותן ולומד עוד משנה כשהיה איזה זמן פנוי. בתקופת התיכון נועם כבר ידע עד כמה הזמן צריך להיות מנוצל ומלא עשייה. אני רואה את נועם עם החולצה של 'קו לחיים' חוזר מהתנדבות במחנה עם ילדים חולים ומיד נוסע לבית- החולים לעוד ילד שהוא יכול לשמח. משקיע ימים בהתנדבות גם על חשבון דברים שהיו חשובים והכל במסירות וחיוך. אני זוכר איך בערב גשום אחד נועם אירגן קבוצה של חברים ולקח אותנו למנכ"ל 'קו לחיים'. 'כי יש המון עבודה וחייבים לעזור לעוד המון אנשים שצריכים את זה,' כך הסביר. אני נזכר בהתלהבותו ובשמחתו כשסיפר לי שבחופש ניצל את הזמן ועזר לסבא בסידור החנות לנעליים. אני זוכר אותו מתקומם על אי צדק שהיה לדעתו בחברה, גם כשזה אמר להיות לבד נגד הזרם. כשנועם למד בבר אילן הוא סיפר לי על קבוצת ההידברות שהוא חבר בה, על הצמא הגדול של הסטודנטים החילוניים לשמוע מהי יהדות באמת וכמה קידוש ה' אפשר לעשות כשמסבירים. הוא יצר קשר קרוב וחזק עם אנשים שהיו מאוד שונים ממנו וזה היה מאוד חשוב לו… אני זוכר את נועם במוצאי שבת מגיע ל'שעלבים' על מדים ממהר לנסוע, כי יש השבוע תרב"ח הוא מפקד על חוליית קשר. הכל היה צריך לתקתק ולהיות מוכן בזמן. הוא לקח אחריות להזיז דברים וידע לממש אותה. "אני נזכר בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, בה דיברנו על חתונה. הוא סיפר שעכשיו כשהוא כבר אחרי הלימודים הוא רוצה להקים משפחה משלו. היה חשוב לו להיות מסודר בחיים ואז להתחתן ולהקים בית… רציתי שתדעו שאני ושאר החברים יודעים כמה נועם הי"ד היה ענק שבענקים וכמה זיכרו משפיע על כל אחד מאיתנו. הוא מלווה אותנו ודורש מאיתנו להיות אנשים יותר גדולים שחושבים על דברים גדולים ועושים מעשים גדולים. ועוד רציתי לומר לכם שאני בטוח שבאותה גבורה בה נועם עזר לכל מי שהיה צריך אותו פה למטה כך גם למעלה לפני כיסא הכבוד הוא פועל לעזור לכלל עם ישראל."