ליבוביץ, יעקב (‘יענק’לה’)
בן ירחמיאל וחנה. נולד ביום כ"ד בתשרי תרצ"א (16.10.1930) בגלץ שברומניה. עלה ארצה בשנת 1948. עד לפרוץ מלחמת-העולם השנייה למד בבית-הספר ככל ילד רגיל, אך לאחר שפרצה, נאלץ לצאת לעבודה כדי לסייע לפרנסת המשפחה, והוא בן 9. אחרי המלחמה הצטרף לתנועת הנוער 'בית"ר' ועבר הכשרה ציונית לקראת העלייה לארץ. שם הכיר את חברתו לחיים, נלי לבית כץ. בדצמבר 1947 עלו על סיפון האנייה 'פאן יורק' שהפליגה לארץ. ניסיון העלייה הבלתי-לגלית נתגלה, והאנייה על נוסעיה גורשה לקפריסין, וכך לא זכו להינשא בארץ ונישאו בטכס צנוע בקפריסין. לאחר תלאות רבות הגיעו יעקב ורעיתו ארצה. פרק-זמן קצר שהו במעון עולים ועבדו בפרדסי השרון. כעבור זמן עברו לגור בחיפה, ויעקב התחיל לעבוד בנמל. בנובמבר 1948 גויס יעקב לצה"ל ולאחר משך-אימונים קצר הוצב לקצין העיר חיפה. הוא התבלט במיוחד בתחום הסעד, שהיה קרוב ללבו. תודות לכישרונו זה נתבקש להישאר בצבא-הקבע, והוא נענה לפנייה. יעקב עלה בסולם-הדרגות ולאחר תשע שנות-שירות בקצין העיר חיפה עבר לשרת כקצין-ניהול בממשל נצרת ולאחר-מכן שירת כקצין-קישור בגוש עכו. בשנת 1961 מונה לתפקיד קצין-עיר בנהריה. יעקב היה איש-משפחה מסור ונאמן. בשנת 1962 עקרה המשפחה, שגדלה בינתיים ומנתה כבר חמש נפשות, לנהריה. כקציר העיר נהריה היה יעקב דמות ידעוה ומוכרת. מכובד ואהוד על פרנסי העיר ותושביה. דלת-משרדו היתה פתוחה תמיד לכול. סבלנות ואוזן כרויה לכל פונה ונכונות רבה לעזור, להקל – כל אלה אפיינוהו כאדם וכקצין-עיר. במסגרת תפקידו זה עבר את מלחמת יום- הכיפורים ולפניה את מלחמת ששת-הימים ואת מלחמות-ההתשה שביניהן ואחריהן. בימים קשים אלה הקדיש יעקב את כל מרצו לטיפול במשפחות השכולות. הוא לא חסך מאמצים לסעוד אותן ולעזור להן לחזור למסלול-חיים תקין. היה שותף ליגון ולסבל על פציעתו או נפילתו של כל חייל וחייל, אך מעולם לא הסגיר את כאבו-שלו, פן תתערער במשהו המשענת שביקש לשמש לאלה הזקוקים לה. על-אף המציאות המרה היה יעקב משרה תמיד אוירה של עליזות ושמחת-חיים. כל הסבל שמר בלבו, עד אשר לא עמד בנטל הכבד. ביום ז' בשבט תשל"ט (3.2.1979) נפל יעקב בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי שבנהריה. השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת. "ראינו לפנינו צוק איתן, המניח יד על שכם", אמר מול קברו הפתוח יו"ר 'יד לבנים' בגליל המערבי. "ולנגד עינינו ראינו אותו בשחיקתו. בכמה שיחות שהיו לנו אמר לו אחת, 'מלחמת יום-הכיפורים תגמור אותי', ולמעטים שאמר זאת היה ברור שהוא משקיע את כל נימי הלב והנפש בהיותו מלוה נאמן של משפחת-השכול. ראינו ביעקב את התהליך המתחולל באין אפשרות לעצרו, ראינו איך בוגד בו לבו וראינוהו כורע והולך מאתנו". במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב קצין העיר חיפה: "כקצין היה משכמו ומעלה, בעל תודעה, הכרה ומסירות רבה לתפקידו, שמילא בהצלחה רבה והקדיש לו את השעות היפות שבחייו. מתמיד היה מאין כמוהו, לראיה – אהבתו הרבה לתפקידו בו פעל ללא ליאות שמונה-עשרה שנים רצופות. את אשר עשה במסגרת תפקידו היטיבו לבטא ולהביע אלו שהספידוהו ליד קברו הפתוח: הרב הראשי לצה"ל, רבה של עירו האהובה, נהריה, ראש העיר נהריה ויו"ר 'יד לבנים'. היה ראוי לכל שנאמר בהספדים אלה. ימיו ולילותיו היו קודש לציבור ששירת באהבה ובמסירות. היה שם-דבר בנהריה, בסביבתה ובגליל המערבי כולו. היה מען לכול. הטה אוזן קשבת לכל אלה שפנו אליו". גם בחייו היו גילויי-הערכה לפועלו. מכתבי התודה שקיבלו לוקטו והם נשמרים בתיק מיוחד. באחד מהם כתב אב שכול: "בתקופה קשה זו ועד היום הזה, שלושה חודשים אחרי האסון, ברצוני לציין את טיפולו המסור של קצין העיר נהריה, מר ליבוביץ יעקב, שלא רק במסגרת תפקידו היה לנו לעזר רב אלא בייחוד עמד וסייע לנו בדברים שלפי הרגשתי היו למעלה מתפקידו הרגיל". במכתב אחר כתבה המשפחה השכולה ליעקב: "אנו מבינים שהעבודה שאתה עומד בה היא אולי הקשה ביותר שחייל צה"ל עשוי לעמוד בפניה, וכל-עוד מצב המדינה הוא כזה אין מפלט מהצער והיגון. אם כאלה הם פני הדברים, טוב לפחות לבוא במו"מ עם אדם רגיש, מבין ויודע ובעל טקט רב כמוך. אין ספק בלבי, כי העובדה שאתה טיפלת בדבר הקלה עלינו את הרגעים הקשים". יש שנופלים מכדור טועה אחד ויש שמקריבים חייהם ברגע, בגבורה, בקרב אחד. יעקב הקריב עצמו יום-יום ושעה-שעה, בשנים ארוכות של התמודדות עם האלמנות, היתמות, והנורא מכול – השכול. בימי חייו טרח למען משפחות שכולות, נפל כחלל נוסף של מלחמות ישראל, חלל של הרבה קרבות יחד.
