ליאון, דוד (‘דודיק’)

בן יצחק ומלכה. נולד ביום כ"ח בתמוז תשי"א (1.8.1951) ברמלה. למד בבית-הספר היסודי ע"ש ח. ויצמן שבחולון. אחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון 'אורט – טכניקום' שבגבעתיים. דוד אהב מאוד את לימודיו במגמת השרטוט והמכונות והצטיין בשרטוט. חבריו מילדות זוכרים אותו כ"דמות מיוחדת במינה ובאופיה, דמות שהרשימה צעירים ומבוגרים כאחד, שניתן ללמוד ממנה ולראותה כדוגמה, דמות שהיתה משכמה ומעלה מכל הסובבים אותה, דמות שכולם כיבדוה והעריכוה". דוד, שכונה על- ידי המקורבים לו בשם 'פומה', היה חובב-ספורט נלהב והצטיין בענפי טניס וכדורגל. היה נעים-הליכות. חבריו, ידידיו ומכריו היו רבים. בקרב חבריו הקרובים מילא תפקיד של מנהיג ופעלתנותו הרבה והיזמות שנקט הפכוהו למנהיג טבעי. דוד, שאהב את משחק הטניס, עשה נפשות רבות לספורט זה בין חבריו ובבגרותו נתמנה כמדריך-נוער בטניס מטעם המועצה האזורית ערד. הערצתו הגלויה היתה נתונה לאגודת 'מכבי' תל-אביב וחלומו הגדול היה שהקבוצה האהובה עליו תזכה בגביע אירופה. גם בקרב משפחתו מילא דוד תפקיד של מנהיג, ובשביל אחיו ואחיותיו היה דמות מחנכת ומדריכה. דוד גויס לצה"ל בנובמבר 1969 והושם לחיל הכללי. הוא מילא בהצלחה תפקידי-פקידות שונים ובשנת 1971 השתלם בקורס קציני-שלישות. לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר נשא אישה, וכעבור זמן נולד בנו הבכור – אביעד. דוד נקרא מדי-שנה לשירות-מילואים פעיל ונטל חלק במלחמת-ההתשה ובמלחמת יום-הכיפורים בסיני. בשנת 1977 התנדב לצבא- הקבע ומילא את תפקידיו לשביעות רצונם של מפקדיו. ביום כ"ד באייר תשל"ז (12.5.1977) נפל דוד בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבערד. השאיר אחריו אישה, בן, הורים, שתי אחיות ואח. אחרי מותו הועלה לדרגת רב-סרן. מפקדו, דני, כתב למשפחה השכולה: "מסירותו הרבה, רצונו העז לקדם דברים, נאמנותו למטרת הגיוס לצבא-הקבע כתרומה אישית למדינה – כל-אלה אינם דברים שכיחים. על-אף כל הקשיים ויתר דוד על תנאי-עבודה נוחים ועל חיי-בית שלוים ונכנס לקלחת העבודה בצה"ל. בת-הצחוק שלו, הסיוע שנתן לחייליו והיושר שבא לגילוי בעבודתו חקוקים בלב כולם".