לחנה, יוסף

בן ניסים ואסתר, נולד בשנת 1921 בעיירה ארטה ביוון. בשנת 1941 נכבשה יוון על ידי צבאות הגרמנים. בשלב זה הוריו של יוסף לא היו כבר בין החיים. יוסף כמו צעירים רבים ברח להרים והצטרף לפרטיזנים אשר הסתתרו בהרים באזור העיר אגריניון. בליל ה-24 במרץ 1944 אספו הנאצים את כל תושבי העיירה ארטה ויחד עם יהודי העיירות הסמוכות הועלו על קרונות בדרכם לאושוויץ – בירקנאו. 85% מ- 375 תושבי העיירה ניספו. פרופ' מיכאל מצא בספרו : the illusion of safty" " מספר, כי אמו, תושבת ארטה וחברתה של אמו של יוסף, פגשה את יוסף כחייל מחתרת השומר על הגשר ביער הסמוך לעיר אגריניון, וספרה לו כי הנאצים חיסלו את כל העיירה. בתום המלחמה הגיע יוסף ככל הנראה, למחנה עקורים בפאטרס ולאחר מכן ל"קיבוץ הכשרה" באזור אתונה. משם עלה לארץ, ככל הנראה באוניית המפעילים ברל כצנלסון (דמיטריוס). ב – 17 בנובמבר 1945, יצאה הספינה לדרכה. על סיפונה היו 211 איש. 204 מעפילים מיוון, שניים מרומניה, אחד מהונגריה, שלושה מפולין ואחד מיגוסלביה. 131 מהמעפילים היו יוצאי מחנות ריכוז, 71 פרטיזנים, תשעה שבויי מלחמה לשעבר ו- 15 נערים שעלו במסגרת עליית הנוער. יומיים הייתה נתונה הספינה בתוך סערה. ב- 22 לחודש הגיעה אל מול חוף שפיים. מלאכת הורדת המעפילים נעשתה בחוף שבין סידנא עלי לשפיים בעזרת 4סירות מפרש של הפלי"ם. דייגים ערבים שהיו בסביבה נעצרו ע"י הפלי"ם, אך דייג אחד ברח ודיווח לשלטונות. כשהגיעו הבריטים הספיקו רוב המעפילים להיטמע ביישובי הסביבה. שתי סירות הורדה נתפסו ו 12- אנשי הצוות הושמו בכלא לטרון לחצי שנה. המעפילים הבודדים שנעצרו נכלאו בעתלית. במשך שבועיים שהו המעפילים בישובי הסביבה עד שאורגנו להם תעודות על שמם. לאחר מכן פוזרו בין קיבוצים בעמק בית שאן שם עבדו בגן הירק ובדגה. יוסף נשלח על פי רשימות מחלקת העלייה, לקיבוץ מסילות. במהלך שנת 1946 עבר יוסף לגור בקרית מוצקין, בדירה שכורה כשהוא עובד בעבודות יזומות בתחום הבנייה והסבלות בעיקר. חברו מאותה תקופה, אליהו כהן, מספר שהיה בעל חוש הומור ובין החברים נקרא בכינוי פדלאקיס. ב- 1 בפברואר 1948, תקופת מלחמת-העצמאות, התגייס לצבא ושירת בחטיבת "כרמלי". בחודש מרץ נפצע יוסף בגבו ואושפז למשך 20 ימים בבי"ח כרמל שבחיפה. עם החלמתו ביקשו חבריו להניע אותו מלחזור ליחידה בתואנה שעדיין לא הבריא, אולם הוא התעקש לחזור ולהילחם לצד חבריו. הקרב לשחרור ג'נין היה אחד הקרבות הקשים, המרים ומרובי-החללים במלחמת השחרור. הרצון למשוך כוחות ירדנים צפונה ובכך לשחרר את הלחץ על ירושלים והמרכז, חבר לצורך להפחית את הסכנה המאיימת על עמק יזרעאל ולשאיפה לפתוח את הדרך אל גב ההר. שלושה גורמים אלו הביאו לפתיחת המערכה לשחרור ג'נין. אור לכ"ה באייר תש"ח (2.6.1948) יצאה חטיבת כרמלי, שכללה את הגדודים 21 ו-22, לכבוש גבעות שולטות ממזרח ומערב העיר. בבוקר החלו ערביי הכפרים הסמוכים וכוחות האויב שהתרכזו בבניין המשטרה לתקוף את כוחות כרמלי. כאשר נדמה היה כי שככה ההתקפה, הגיע לכיוון ג'נין גדוד עיראקי שחנה בשכם ושמע מפליטי ג'נין על ניסיון הכיבוש הישראלי. הגדוד העיראקי החל להפגיז ולתקוף את גדוד 21. כוחות העתודה נכנסו לעיר על מנת להפחית את הלחץ מגדוד 21 ומצאו עיר נטושה שתושביה נמלטו עוד בטרם החלו הקרבות. גדוד 21 נסוג תחת הלחץ העיראקי ולעת ערב התקבלה פקודת נסיגה כללית תוך כדי שהם מותירים אחריהם את ההרוגים והפצועים קשה. בקרב זה נפצע גם יוסף לחנה ונותר במקום. ביום כ' באב תש"י (3.8.1950) לאחר כשנתיים בהם היו חיילי הקרב נעדרים, הוחזרו עצמותיהם לארץ בידי הרב הראשי לצה"ל, דאז, שלמה גורן וצוות הרבנות הצבאית. 45 חללי הקרב, בהם יוסף לחנה, הובאו למנוחת-עולמים בקבר אחים בהר-הרצל ובחיפה. מצבתו של יוסף לחנה מונחת בקבר האחים, בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אח גרשון ואחות זימבולה בצרפת.