מרדכי, בן עישה ויעיש, נולד ביום כ"ד במרחשון תש"א (25.11.1940) באורון שבאלג'יר. את לימודיו היסודיים סיים בבית-ספר יסודי באלג'יר. עם סיום לימודיו החל מרדכי לעבוד עם אביו בחנותו, חנות לתפירת שקים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, והגיע עד מהרה לידי כך שיכול היה לנהל את העסק בעצמו. מכיוון שנבצר ממנו להמשיך ללמוד בצורה מסודרת, הקפיד מרדכי לרכוש השכלה באופן עצמאי בכל האמצעים שעמדו לרשותו, ובעיקר על-ידי קריאת ספרים בתחומים שונים. הוא היה פעיל ביותר בתנועת "דרור" באלג'יר, והיה גזבר התנועה במשך תקופה ארוכה, עד עלותו ארצה. עוד בהיותו ילד היה תמיד בין המארגנים, היוזמים והפעילים ביותר בכל מבצע, משחק או פעולה. לאחר תקופת עבודה בחנותו של אביו החליט מרדכי לעלות ארצה במסגרת גרעין אייל, דרך צרפת. בצרפת נתקל בקשיים ולאחר עיכוב קצר הגיע לארץ, והצטרף מיד לקבוצתו בקיבוץ בית אורן. לאחר שעשה זמן מה בקיבוץ בית אורן, עבר הגרעין של מרדכי לקיבוץ רגבים ומרדכי עבד שם בענף הרפת. לאחר עלותו של מורדי, כפי שקראו לו בני משפחתו, עלו רוב בני משפחתו ארצה. מרדכי גויס לצה"ל בסוף ינואר 1960 והוצב עם הגרעין לנח"ל מוצנח ואחר הוצב לחיל ההנדסה. בתקופת שירותו הסדיר הוכשר והוצב ביחידה בתפקיד פלס. במלחמת ששת הימים השתתף במסגרת שרות מלואים בקרבות לשחרור ירושלים. לאחר ששוחרר חזר מרדכי לקיבוץ רגבים, שם המשיך לעבוד בענף הרפת. הוא נשא לאישה את חברתו עליזה וברגבים נולדה גם בתו הבכורה – עדית. מרדכי נקלט היטב במשק והיה אהוב על חברי הקיבוץ ועל שותפיו לעבודה. לאחר הולדת בתו הבכורה החליטו הוא ואשתו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לגור בערד, והוא החל לעבוד בסדום, ב"מפעלי ים-המלח". מרדכי היה איש משפחה מסור ונאמן ביותר, ותכנן את כל חייו למען אושרם של אשתו וארבעת ילדיו – עדית, הדס, יוחאי ומיכל. הוא שאף לתת להם את הטוב ביותר, ובמרוצת הזמן עברו מדירתם הקטנה לדירה גדולה יותר. כעבור זמן הצליח מרדכי לקנות וילה בערד, שתספק מרחב למשפחתו וגינה ומקום משחקים לילדיו. בשלב מסוים רצה מרדכי לנסות, למען ילדיו, לחזור לקיבוץ רגבים, מתוך אמונתו ששם יזכו לחינוך טוב בחיק הטבע, אולם הדבר נדחה למועד אחר ובינתיים פרצה המלחמה. מרדכי היה מסור ביותר גם למשפחתו הרחבה יותר, להוריו ולאחיו, וניסה לסייע להם ככל האפשר, הן מבחינה כלכלית והן – ובעיקר – מבחינה נפשית. במסגרת עבודתו התקדם מרדכי במהירות, וגם יזם כמה וכמה שיפורים מוצלחים. הוא זכה בהערכת חבריו ובאמון ללא סייג מצד הממונים עליו. עד מהרה הגיע לתפקיד של מנהל משמרת. הוא השתדל ללמוד הרבה ככל האפשר על ים המלח ועל המפעלים, כי ראה באזור זה גם את עתיד ילדיו. הוא שוחח ארוכות עם חבריו על ערד העיר ועל מפעלי ים המלח, ניסה להבין כל שלב בעבודה והיה מלא אמון ותקוות לגבי פיתוח המקום. מרדכי הצטיין במסירותו, בדייקנותו ובתפישתו המהירה ורכש את לבם של חבריו לעבודה, בעיקר בזכות תכונתו הבולטת ביותר – אהבה לזולת. הוא היה מסוגל להאזין לכל אדם, ותמיד עמד לצד כל מי שנזקק לעזרה, גם בעבודה וגם מחוצה לה. מטבעו היה שתקן, ממעט לדבר, שקט וצנוע. הוא התמסר בעיקר לעבודתו, וכל משימה שהוטלה עליו – בחיים האזרחיים או בצבא – ביצע במסירות ובדייקנות. למרות שתקנותו נקט בויכוחים עקשנות רבה, ומעולם לא ויתר על דעותיו ועל השקפת חייו. הוא היה שלם עם עצמו ועם עקרונותיו. תחומי התעניינותו היו מגוונים ביותר וכללו בעיות חוץ ובעיות פנים, אך בעיקר התעניין בנושאים מדעיים כלליים. במשך כל השנים הקפיד להרחיב את אופקיו ולהעמיק את ידיעותיו, ותמיד מצא זמן לקריאת ספרים. גם בתקופות של שירות המילואים בילה את כל זמנו הפנוי בקריאה. ביום א' בטבת תשל"ד (26.12.1973) נפגע מרדכי ונהרג מיריית צלף מצרי ליד תעלת סואץ, אל מול הארמייה השלישית בסיני. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים ואחים. הוריו תרמו לזכרו ספר תורה; בביטאון "מפעלי ים המלח" פורסמה רשימה לזכרו של מרדכי, ובה דברים על דמותו.
