בן גייל (גיטל שולמית) ודניס (יוחנן). נולד ביום י"ח באב תשל"ח (21.8.1978) בניו יורק, ארצות-הברית. הילד השני במשפחה, אח לתרצה, ברכה, צלה ורות. בארבע השנים הראשונות לחייו גדל בארצות-הברית, ובשנת 1982 עלה עם משפחתו לארץ. אחרי חודשיים במרכז קליטה באשקלון, עברה המשפחה לרחובות, שם למד יונתן עברית והיה לילד ישראלי. כשהיה יונתן בן שש, עברה משפחתו לגור במושב ניר גלים, ושם גדל והתפתח. הוא היה לילד ביישן, שקט ומנומס, שובב, חכם וחביב. את השכלתו היסודית רכש יונתן בבית-הספר הממלכתי-דתי שבקבוצת יבנה, ועל דמותו המיוחדת כתלמיד מספר מחנכו ישראל יפת: "אני זוכר כיצד אתה בוחן בעיניים את מה שאני מלמד, ללא מילים אלא במבטים שאומרים הכול. אני יודע זאת משיחות שקיימתי אתך לבדוק אם הנך מבין את מה שלומדים בכיתה, כיוון שלא היית מן הצעקנים המשתדלים להראות את ידיעותיהם. בשיחות אלו גיליתי כי הנך לומד הרבה ובעיקר בבית עם אבא, אם זה מקרא, משנה ותלמוד. … בידע, היית בין המובילים בכיתה, אף כי אף פעם לא הבלטת זאת. אני אפילו יכול לומר כי התאמצת שאחשוב כי אינך יודע מספיק, תמיד מתוך ענווה וביישנות." יונתן המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים שבקיבוץ חפץ חיים, משם עבר לישיבה התיכונית "שעלבים", ואחר כך הצפין לישיבת ההסדר שבקריית שמונה. בצעירותו השתייך לתנועת הנוער "בני עקיבא". מטבעו, היה יונתן מציב לעצמו אתגרים, ואהב להתמודד אתם. כך, כשהיה בן שבע, על אף שלא היו סלים נמוכים לילדים במגרש הכדורסל שבמושב, היה מתאמן שעות ארוכות בניסיונות לזרוק את הכדור גבוה מספיק כדי לאפשר קליעה… אמנם נדרש זמן רב כדי להגיע לתוצאות, אבל הוא התעקש, ולבסוף, הצליח לקלוע. במשך השנים, אהבתו של יונתן לספורט התבטאה גם במשחקי כדורגל, פינג פונג, צלחת מעופפת, שחמט ולימודי קראטה. יונתן נהנה לשחק מול מתחרים טובים, אך גם שיחק מול מתחרים פחות טובים והשקיע לעזור להם להתקדם. מלבד כל העיסוקים האלה, אף ניגן בחליל אלט. המשפחה הייתה גורם חשוב מאוד בחייו של יונתן. לא פעם הביע בקול את צערו על כך שאין לו אח אלא ארבע אחיות, ועם זאת היה קשור אליהן מאוד. הוא היה חבר טוב מאוד עם תרצה, כמעט שנתיים מבוגרת ממנו, ועם ברכה, כמעט שנתיים צעירה ממנו. הוא ניסה ללמד את תרצה לשחק כדורסל בהקפידו להעניק לה יתרון על פניו. לימים, עזר לה מאוד כנהגת חדשה – השיא לה עצות והעצים את ביטחונה בנהיגה. לצלה ורות, הצעירות ממנו בכמה שנים, היה "אח גדול" למופת, עמן הוא שיחק והשתולל, ועמן הוא נסע להסתפר, לקנות נעליים, לסרטים או לגן החיות, וגם צירף אותן לסידורים שלו. לימודים היו חשובים ליונתן, אבל לא היו הכול. בחטיבת הביניים הצטיין בגמרא ובמשניות. משעלה לישיבה התיכונית "שעלבים", התחיל לדאוג שמא "גדל בחממה דתית" והתלבט בין מסלול ישיבת הסדר לבין גיוס רגיל לשלוש שנים, כמובן ליחידה קרבית. הוא הכריע לטובת ישיבת ההסדר שבקריית שמונה, עדיין בתוך לבטים קשים. מספר הרב צפניה דרורי, ראש ישיבת ההסדר: "יונתן הגיע אלינו, והתבלט בעדינות נפש ובצניעות טבעית, אותו היחס שהיה לו אל הוריו, שידע לכבדם ותמיד התאמץ שלא להרע להם, ולעשות את שהבין שזה רצונם. אותו יחס הביאו אל בית הישיבה. בין התלמידים ידעו להעריך אותו. בחדר, שם מספרים, היה נפתח ומביע דעתו על נושאים רבים, בהבנה דקה ועמוקה שהייתה לו." במחצית חודש יוני 1998, ארבעה חודשים לפני שבני שכבתו אמורים היו להתגייס, עזב יונתן את הישיבה והתגייס לבדו. הוא נכנס לגדוד "חרוב" מתוך רצון לשרת את המדינה על הצד הטוב ביותר, דתיים וחילוניים יחדיו. לקראת יציאת הספר "סוף מסלול" של גדוד "חרוב", כתבו הוריו של יונתן: "יונתן גדל בסביבה דתית לאומית. היו חשובים לו ארץ ישראל ותורת ישראל, אבל לא פחות מהם עם ישראל. אמנם הוא למד בבית ספר יסודי דתי, ועבר לישיבה תיכונית ואחרי כן עלה לישיבת הסדר בקריית שמונה, אבל כמו הרבה מחבריו בישיבה, הוא התלבט בעניין שירות צבאי במסלול הסדר, לעומת שירות של שלוש שנים. כארבעה חודשים לפני ששכבתו אמורה הייתה להתגייס, יונתן החליט לחתום על טופס 55, ולהתנדב לחי"ר. הוא הגיש ערעור כדי להעלות את הפרופיל, וכאשר הצליח לשפר פרופיל ל-97, התקבל ל'חרוב'. יונתן עבר את הטירונות בסיפוק רב ונהיה ללוחם בתוך הגדוד. האסון הנורא באימון המתקדם, עם פטירתם של המ"פ שלו, סרן קובי מואטי וסמל אלי פרימוביץ, כאב לו מאוד. חרף היותו בין הדתיים הבודדים במחלקה, הוא אף פעם לא הביע חרטה על החלטתו לעזוב את מסלול ההסדר. עבורו, היה ערך עליון לשרת את המדינה בתוך עם ישראל." יונתן נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ה באלול תשנ"ט (5.9.1999) והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במושבו, ניר גלים. הותיר הורים וארבע אחיות. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "יונתן שירת כלוחם בגדוד 'חרוב' של עוצבת 'כפיר' שבפיקוד המרכז, ותואר על ידי מפקדיו כחייל רציני, שבלט במוטיבציה גבוהה לתפקידו והפגין שקט נפשי בעת ביצוע משימותיו. יונתן נכון היה תמיד לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת." הספיד את יונתן מפקד החטיבה, סמי תורג'מן: "… כלוחם במחלקה 2 נהנית לצאת לאימונים, לנווט, להסתער ולכבוש, ובמד"סים היית מוביל עם כושר גופני מעולה. מפקדים ראו את צמיחתך כלוחם במהלך המסלול ואת התבגרותך כאדם, והיו גאים בך. הלכת אתנו כברת דרך ארוכה בעשייה יומיומית קשה ומפרכת במאמץ פיזי שיכולת לו…" ספד לו הרב צבי ארנון, רב המושב ניר גלים: "… דמותך המחויכת, בעלת סבר הפנים היפות עומדת לנגד עינינו, ואנו מתקשים להאמין שלא נראה אותך יותר. … תמיד שמחת לעזור, הייתה לך סבלנות, צניעות, ההפך הגמור של בעל גאווה. הכרנו אותך כבן למשפחה אוהבת, אשר אהבה אותך ואתה השבת להם אהבה. … עסקת במצוות, בתפילות, בכיבוד הורים ובכל המשתמע מכך. … נמשיך לדבר אליך, אולי רק בשפה אחרת. נמשיך לראות את דמותך, כאילו מסתובבת בינינו, ונלמד מאותם ערכים שאתה האמנת בהם." עוד הספיד את יונתן חבר מושב ניר גלים, מאיר קייזר: "צר לנו עליך יונתן, אחינו, ובננו. גדלת בחברת הילדים שלנו. לא היית כמו כל אחד, כי אין שני ילדים דומים באופיים, באישיותם. תמיד היה אפשר למצוא אותך בחבורה, במשחק, בשיחה, בלימודים ובתפילה. הלכת בעקבות ההורים. הקפדת במצווה קלה כבחמורה. … הוריו של יונתן הוציאו לזכרו ספר הנושא את שמו. בספר, תמונות מתחנות חייו השונות, הספדים, זיכרונות של החברים ומכתבי פרדה וכן תיאור של פעולות ההנצחה שנעשו לזכרו. כתב דניאל ג'יקוב, חבר מהישיבה: "השתיקה היא הזעקה הגדולה ביותר. אתה, יונתן, התאפיינת במיוחד בשקט הנפשי שלך. נפש עדינה, נחבא אל הכלים, לא נדחף, לא מתפרץ, יושב מאחור. לשתיקה ערך רב ואצילות מיוחדת. בטיולים הבודדים שעשינו יחד, הייתה לך שפת סתרים משלך עם נופים אהובים שלך וייחודיים לך. … הייתה לך שפה שהיא מעבר למילים. … דיברת מעט, עשית הרבה. … אני גאה שזכיתי להכיר וללמוד מאדם כמוך. אני גאה שאני ממשיך דרך מסוימת שאתה התווית. אני גאה שאני הולך בדרכך, כי לחיים אין סיום עם המוות." כתב דני סתר, חבר מהמושב ניר גלים: "יונתן היה בחור חכם שידע שכך הוא, ועם זאת היה עניו, כי זו הגדולה האמיתית. אף פעם לא שמעתיו מתרברב בידיעותיו התורניות. יונתן היה בחור עם הרבה רעיונות גדולים ועם זאת הצטנע לבטאם ברבים. יונתן היה בחור נעים, שרק יחידים יכלו לראות בהליכותיו שהתבטאו בדיבור שקט … אהבתי לשמוע את כנותו. … במיוחד הערכתי ונחקקה בי מסירותו למצוות הציצית: גם בזמן המשחק לא היה מוריד הציצית שמעל גופייתו ומתחת לחולצתו, למרות הניסיון הגדול. גם צחוקו מיוחד היה הוא, לא לכל אחד יש מעין חצי חיוך כמו ליונתן אשר 'מרוח' היה על חצי לחיו כשעיניו קורנות במצמוץ חד." כתב חברו עמיחי שמעוני: "… יונתן תמיד דאג לחבריו וכאילו חש כלפיהם מידה מסוימת של אחריות. … הוא ידע להיות חבר מיוחד במינו, שהיה תמיד נחמד ונעים להיות בחברתו." בטקס יום הזיכרון במלאות שלוש שנים, ספד חברו חיים רוט: "עשינו הכל ביחד: משחקים, טיולים לוואדי, קראטה, ובכל יונתן היה תמיד בשורה הראשונה. כי כשיונתן שאף למשהו, הוא לא היה נח לרגע, עד שהגיע אליו… בזכות ההשקעה שלו, גם הכריח אותנו להשתפר, ובכך, עשה אותנו טובים יותר…" במלאות ארבע שנים לנפילתו, כתב חברו רועי יחזקאלי: "… לימדת אותנו ציונות, חיוך, טוב לבב, עקשנות. אך מותך לימד אותנו לקח חשוב. מותך לימד אותנו להקשיב, להיפתח, להיות מודעים לסביבה, להיות קשובים למצוקתו של האחר. אם צריך לחבק, לזרוק מילה טובה פה ושם. … מי ייתן ונצא מכאן וניישם את הלקח הזה." בטקס הזיכרון שנערך ליונתן בראשית שנת תשס"ד נשא דברים רפאל וסרטיל: "… מבין תקיעות השופר נשמעת תקיעתך החרישית המבקשת בכל לשון אנשים מבינים ומאזינים. מביטים ומקשיבים. אלו התכונות המיוחדות אשר סללו את דרך חייך ואלו הן התכונות להן אנו נדרשים בעמדנו פה אל מול קברך…" במלאות שבע שנים לנפילתו ספד ליונתן זאב דוד: "… בשבילי, היית סמל לתקיפות וזקיפות קומה יהודית, ובמיוחד על רקע השקט הנפשי והרוגע שהיו טבועים בך. … נימוס. דרך ארץ. אהבת תורה. יראת שמים. ציצית. … אף פעם לא התפשרת, צריך ועושים וזהו. וכך, יונתן, היית מצטנע בפשטות ועוטה מעטה תמימות. ואנחנו לא השכלנו להבין זאת." כתבה גייל, אמו: "…יותר קל לזכור את יונתן – כתינוק פג, מתוק וקטנטן … כילד קטן שמכניס כל אצבע בתוך בובה קטנה ומנהל ביניהם שיחה, וגם כנער שמשקיע שעתיים לסדר, בקפדנות, מאות קוביות דומינו סביב כל הסלון … כשובב קטן שמלמד את אחיותיו לטפס … וגם כשובב יותר גדול שמשתולל בבריכה בלי מים, ומגיע הביתה עם שן גדולה ביד וחיוך גדול על הפנים. כילד טוב לב וסובלני בן שבע, שמתעורר באמצע הרבה לילות להביא לי תינוקת בוכה, וגם כבחור טוב לב שיוזם, אלף פעם, ללוות את אחיותיו הקטנות … כבחור בר מצווה שהתאמן, התאמץ והצליח לקרוא את התורה בלי לאבד את קולו… אבל כמבוגר… קשה מאוד לזכור. … נמשיך לזכור כמה הוא חסר לנו, כמה חייו נגעו בנו, אבל גם כמה אנו מודים לקדוש ברוך הוא שזכינו להיות אתו עשרים ואחת שנה." פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של יונתן. בכ"א באלול תשס"ה, בספרייה החדשה ב"ישיבת קריית שמונה", התקיים טקס בו הוקדש ע"י ההורים עקד ספרים (שכולל כאלפיים ספרים) לעילוי נשמתו; חבריו של יונתן, בני מחזור כ"א, אספו ותרמו ספרי חסידות לספרייה; שלט הנצחה לזכרו מופיע בבית הכנסת בניר גלים וכן נתרמו לבית הכנסת שלטים לזכרו המונחים על ספרי התורה, וכרטיסים הניתנים לעולים לתורה בשבתות ובימים טובים; חברו של יונתן, דני סתר, כתב ספר שירים על פרשות השבוע שהוקדש, בין היתר, ליונתן; חבר משעלבים, יוסי אורלין, תרם מצביע שעליו נחרט שמו של יונתן לבית הכנסת של ישיבת חיספין. ברברה ולאונרד גודמן, דודים של אביו של יונתן, תרמו לשיפוץ המטבח בבית הכנסת "אוהב שלום, תלמוד תורה" שבוושינגטון די. סי., ארצות-הברית, והקדישו את המטבח לזכרו של יונתן. בטקס ההקדשה אמרה הדודה בובי: "רצינו לזכור ולהנציח את הבחור השקט, אם כי כה חיוני, שאהב את חייו, הצטיין בספורט, היה ירא ה' והקפיד במצוות קלות כבחמורות, ובחייו הקצרים, הביא רק שמחה להוריו, לאחיותיו ולמשפחתו המורחבת." בשנת 2008 (תשס"ח), נתנה משפחת לוק תרומה למושב ניר גלים לבנות מחדש את רכבת הילדים שעליה נוסעים ילדי המושב המחופשים בתהלוכת הפורים בשבילי ניר גלים. בכל שנה, מתקיימת תהלוכה עליזה וססגונית כששירי פורים מושמעים ברקע. יש זיכרונות רבים של יונתן הנוסע ברכבת ומשתתף בשוק פורים עם חבריו ואחיותיו. אחרי שהבחינה כי הרכבת הישנה בלויה, המשפחה בחרה להנציח את יונתן באמצעות בניית רכבת חדשה, "רכבת יונתן" – כדי שהשמחה שיונתן שמח עם ילדי המושב תימשך עוד הרבה שנים.
