לופו, אלי (אליהו)
אלי, בן יונה ודוד, נולד ביום ט' באלול תשי"א (10.9.1951) במושב חניאל שליד נתניה. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם עמי אסף במושב בורגתא. אלי היה נער יפה תואר ובעל הופעה מרשימה: גבוה, חסון, בעל שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. 'בחור יפה וחזק' אמרו הבנות תמיד, כשפגשו אותו. הופעתו החיצונית עמדה בניגוד גמור לאופיו הרך והטוב, ולמזגו שהיה נוח מאוד. אלי לא החמיץ הזדמנות לעזור לחברים ולסתם אנשים, שנזקקו לעזרה. מי שעבר בחברתו ברחוב שמע לעתים קרובות את הקריאה "אלי, בוא תעזור פה, אלי בוא תעזור שם". אלי לא סירב מעולם. בחיוך רחב ניגש לעזור ועשה את עבודתו בהנאה ובהתלהבות. אי אפשר היה שלא לחבב אותו. הוא היה אדיב, סבלני וסובלני. חבריו אינם זוכרים שראו אי-פעם אותו מתגרה, מקלל או פותח בתגרה. תמיד היה שקט ומשתדל לפשר בין יריבים בחיוך טוב. אלי היה גם בן מסור ואוהב למשפחתו הגדולה. כבר מגיל ארבע-עשרה החל לעבוד בעבודות שונות, כדי לעזור בפרנסת הבית. הוא עבד בפרדס, בתחנת טרקטורים ובכל עבודה אחרת, בלא להתלונן ובלא להיות בררן. למזלו ניחן ב'ידי זהב' והצליח יפה בכל מלאכה. בתנועות בטוחות ומהירות היה מתקן מגהץ מקולקל, מנוע מכונית שחדל מפעולתו, סדקים בקירות הבית ושאר עבודות, שדרשו תבונת כפיים. הוא לא בז לשום מלאכה: את בגדיו היה מתקן במו ידיו במכונת התפירה של המשפחה ופעמים רבות בישל ארוחות, ניקה את הבית ועזר בשטיפת הכלים. למרות שכבר מגיל צעיר נאלץ לצאת לעבודה, לא הזניח גם את כישרונותיו האחרים ונהג לבקר בקביעות בשיעורי הערב, בבית-הספר התיכון על-שם רופין. שם השתתף בחוגים שונים, כגון החוג לקרמיקה, החוג לריקוע נחושת והחוג לספורט. הוא הגיע להישגים יפים ורבים מבני משפחתו וחבריו זכו ליהנות ממעשי ידיו, שחילק לכולם בנדיבות לבו. למרות הכוח הגופני הרב שניחן בו, היו באלי עדינות ורכות מפליאים. הוא נהג לאסוף הביתה בעלי חיים פצועים וטיפל בהם בדאגה ובמסירות. אחותו לאה סיפרה מעשה המעיד על אופיו. פעם, כאשר ארעה לאמו תאונה נשא אותה אלי על כפיים מהאמבולנס אל חדר המיון בבית החולים, ולא הניח שישאו אותה באלונקה. אלי גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970 והתנדב לצנחנים. לאחר סיום הטירונות עבר קורס צניחה שבסיומו הוענקו לו כנפי צניחה. אחר כך עבר קורס נהגים ולאחריו הוסיף והשתלם בקורס נהגי רכב כבד. למרות ששירת בתפקיד של אחראי על הרכב ביחידה היו מדיו מגוהצים תמיד ונעליו מבריקות כראי. כדי לעזור לחייליו להתגבר על "השעות המתות" בערבים, כשהם יושבים בבסיס מרוחק, ארגן אלי חוגים להרמת משקולות וחדרו שימש מקום ריכוז ומשיכה לחייליו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה אלי בחופשת שחרור, כשהוא מתכנן לבנות חממות במושבו. הוא התייצב ביחידתו מיד, ללא צו קריאה והשתתף בקרבות נגד המצרים בסיני. יחד עם יחידתו צלח את התעלה לאפריקה ושם שימש מפקד מאהל מסור ומוכשר. הוא דאג לכל – לעוקבי מים, למצרכי מזון, לסיר קפה חם לשומרים בלילות ולחלוקה צודקת של התורנויות ושל החופשות. מאז ומתמיד הקפיד על הצדק וכל חייל קיבל את המגיע לו. המוראל ביחידה הקטנה והמבודדת היה גבוה בזכותו של אלי. ביום כ"ו בכסלו תשל"ד (21.12.1973), יצא אלי לחופשה, שממנה לא חזר ועקבותיו לא נודעו. רק כעבור חודשים, כאשר נחשפה חולית מחבלים בשכם, נתברר כי בין יתר מעלליה, חטפה את לופו בדרכו לביתו, ורצחה אותו באכזריות. ביום כ"ו בכסלו תשל"ד (21.12.1973), נפל סמל-ראשון לופו בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "נזכור תמיד את רוחו האיתנה ואת עבודתו המסורה והנאמנה. חבריו ומפקדיו ביחידה ישאו את זכרו של אלי בגאווה כחבר לנשק וכחיל מסור". חבריו ליחידה הוציאו לזכרו חוברת ובה דברים על דמותו.
