לוי, ששון (שפיק)

בן לולו ויונה-יצחק, נולד ביום י' בחשוון תרפ"ו (28.10.1925) בבגדד, בירת עיראק. בהיותו בן ארבע עלו הוריו ארצה, אך כעבור שלושה חודשים חזרו לבגדד. בנערותו עלה שנית מבגדד בשנת 1934. ששון למד בבית-הספר "דורש ציון" בירושלים וקיבל חינוך דתי, הצטיין בכשרונותיו ומוריו ניבאו לו עתיד מזהיר. אחרי סיום בית-הספר היסודי המשיך ללמוד בבית-הספר "שקספיר", אך נאלץ לעבוד בפקידות כדי לעזור להוריו. עבד גם בנגרות ובמסחר. ביום עבד ובלילה למד בשקידה. משנת 1944 הועסק כנהג על-ידי ממשלת המנדט. ששון היה חבר בתנועת "בני-עקיבא" ואחרי-כן הצטרף לתנועת "מכבי-בר-כוכבא". הוא הירבה לטייל בארץ ולסיירה. בשנת 1945 התנדב לגדוד מכבי-אש בירושלים והיה אץ להצלת רכוש יהודי מדליקות. בשל מסירותו והצטיינותו הוטלו עליו תפקידים אחראיים, נבחר להשתתף בתמרון הארצי של מכבי-אש בתל-אביב ועורר תשומת-לב בכשרונו וזריזותו. בהיותו בן 16 התקבל ל"הגנה" וצורף לפלמ"ח. מתחילה סירבו לקבלו בגלל גילו הצעיר, אך לאחר שעמד בתוקף על רצונו ועבר כמה מבחנים נתקבל לש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה"), הודות לשליטתו בשפה הערבית. הוא נשלח לקורס חבלה והצטיין בו. ביצע פעולות-מיקוש נועזות ורב היה חלקו בהנחת מוקשים בשטחי הפקר שבסביבת ירושלים ובביצוע פעולות-חבלה נועזות בלב מבצרי האויב. "מחר אנו נוסעים לחירות!" – היתה סיסמתו – פסוק שסיים בו אחד הפזמונים שכתב. מתחילת מלחמת-העצמאות היה מפקד יחידת-חבלה בגדוד "מוריה" בירושלים. כחבלן מומחה השתתף בקרבות ממילא, קטמון, אבו-טור, בכיבוש נוטר-דם, בפיצוץ מלון "סמירמיס", שייח'-ג'ראח ועוד. לפני פיצוץ "סמירמיס", ששימש כמקום משכנה של מפקדת האויב, חדר לשם בשליחות הש"י והביא ידיעות אשר הועילו להצלחת המבצע. גם יום לאחר הפיצוץ חדר ששון למרכז הערבי שבסביבה והביא דין-וחשבון מפורט על תוצאות פעולה זו. נשלח לקורס מ"כים-חבלנים ואחר-כך סיים גם קורס ארצי לקציני-חבלה והיה מועמד לקצונה. חבריו לנשק כינוהו "מלך החבלנים". בשובו מהקורס הדריך את סגל החבלנים, הכשיר דרכים לשיירות, ובלילות עסק בחבלה, תפקיד אשר מילאו בכל מרצו. פקודיו העריצוהו וחיבבוהו בשל יחסו החברי ודאגתו לכל אחד מהם. גולת-הכותרת של פעולותיו היתה הפריצה לשכונת מקור חיים המנותקת. הודות להעזתו הצליח להגיע לשכונה עם מכונית עמוסה חומרי-נפץ, ציוד, מזון ורפואות. הוא לבש בגדי ערבי בסמכו על ידיעותיו המרובות בערבית ועבר בשקט ובביטחון ליד מחסום ערבי ראשון ושני, נסע בשכונה הערבית העוינת בית-צפאפה והגיע עד הצטלבות הדרכים בין שתי השכונות בלי לעורר כל חשד. כאן הפנה בבת-אחת את מכוניתו לפאת המחסום של מקור חיים, פרצו ונכנס לשכונה תוך מטר יריות שניתך עליו מצד הערבים המופתעים, וכך הציל את השכונה מכיבוש והשמדה. הוא נשאר בה עד שחרורה ועסק במיקושה ובאבטחתה. "לא נוצרתי לעשות לעצמי" – היה אומר. במכתביו וברשימותיו הוא מגלה חוש הומור דק. ברשימתו שבכתובים "הנוער הבבלי בארץ", אשר בה סקר את מצבו הסוציאלי החברתי והאידיאולוגי של נוער זה, נתן ביטוי לשאיפתו ליצור "התאחדות עולי בבל", ולעשות למען התערותה בהווי הארץ. היה בו מן המנהיג האחראי והדואג לאחיו הנחותים, בלא שמץ של התנשאות והתרברבות. לפני כיבוש הר-ציון נשלח לחסל עמדת-אויב מסוכנת והצליח בפעולה אשר פתחה את הדרך לפני כובשי המקום. אולם הוא עצמו נפגע מכדור אויב בשובו. דבריו האחרונים היו: "המשיכו, חבריה, במפעל, המשיכו גם בלעדי". הוא נפצע פצעים אנושים ערב שביתת הנשק, בערב סוכות, י"ד בתשרי תש"ט (17.10.1948) ובדרך לבית-החולים נפטר מפצעיו. נקבר בשייח'-באדר. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה. ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.